סיפור חסידי שבועי

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היה אבי, הרב יוסף פורטוביץ, תלמיד בישיבת חב"ד "תומכי תמימים" באוטבוצק, ליד ורשה שבפולין. הוא וחבריו מהישיבה ברחו מזרחה, ובחסדי ה' הצליחו להגיע לשנחאי, שהייתה אז עיר בינלאומית, ולמצוא בה מחסה. הישיבה נוסדה שם מחדש, והוא המשיך בלימודיו עד לסיום המלחמה, ואז היגר לארצות הברית.
באותו שלב הוא כבר היה נשוי – לנערה יהודייה שהגיע גם היא כפליטת מלחמה לשנחאי – והתיישב עם אמי בניו יורק, שם נולדתי בשנת תש"ט (1949). אף שהיה תלמיד חכם נכבד, התקשה אבי למצוא עבודה שתאפשר לו לפרנס את משפחתו בכבוד, מאחר שהאנגלית לא הייתה שגורה על פיו.
כאן בא לעזרתו הרבי, שבאותה עת עדיין לא שימש כרבי, אלא סייע לחמיו, אדמו"ר הריי"צ, ובין היתר ניהל את ה"מרכז לענייני חינוך" – הזרוע החינוכית המרכזית של תנועת חב"ד. הרבי הציע שאבי יעבוד בגיוס משאבים לטובת הארגון, ולימד אותו בדיוק כיצד לגייס כספים. אבי נדרש לבקר בשבתות בבתי כנסת שונים ברחבי ניו יורק רבתי, ולשאת שם דברי תורה. בדרשותיו התורניות היה אבי משלב הסברים על עבודת הפצת התורה והקירוב של חב"ד, ובמוצאי שבת היו חברי אותה קהילה תורמים כספים לטובת פעילות ה"מרכז לענייני חינוך", והארגון היה משלם לו אחוז מסוים מהתרומות שגייס.
אבי עסק בזה, ובכל שבת הוא היה עוזב את המשפחה ונוסע למקום אחר, תוך שהוא משתדל כמיטב יכולתו; לפעמים מאמציו נשאו פרי, ולפעמים פחות.
במהלך עבודתו זו אירע דבר מדהים. כילד, שמעתי שוב ושוב על אותו יום שישי אחר הצהריים שבו סבי מצד אמי הגיע אל ביתנו בריצה כדי לקרוא לאבי לטלפון. בשעתו, סוף שנות ת"ש (1940), סבי היה האדם היחיד בשכונתנו – בראונזוויל, שהיה ברשותו טלפון. מה היה כה דחוף? הרבי התקשר שלוש פעמים וביקש לשוחח עם אבי לפני כניסת השבת.
התברר שהסיבה לשיחה הדחופה שביצע הרבי הייתה כדי להודיע לאבי שבאותו יום נכנס כסף מהמגבית האחרונה שערך. "רציתי שתדע על כך מיד", הסביר הרבי, "כדי שתוכל ליהנות מהשבת מתוך ידיעה שכסף עומד להגיע אליך".
זה באמת היה מדהים – שהרבי יגלה אמפתיה שכזו כלפי אדם המתמודד עם קשיי פרנסה, ויטרח רק כדי להודיע לו מיד כדי שתהיה לו מעט נחת. אבי חש הכרת תודה עצומה, וכאשר היה שב ומספר את הסיפור הזה לילדיו ולנכדיו, הוא היה מדגיש שכך מתנהג צדיק – אף כאשר הוא עסוק מאוד וטרוד במיליון דברים שמעסיקים אותו, הוא עדיין זוכר את הדאגות הפרטיות של הזולת, ומשתדל להקל עליו.
ככל שֶׁהִכִּירוֹ יותר, הלכה וגברה הערכתו של אבי כלפי הרבי, ובכל פעם שהתעוררה אצלו שאלה כלשהי בענייני השקפה ועבודת ה', היה פונה אל הרבי לקבלת עצה והדרכה. במשך הזמן הלך ונוצר קשר קרוב ביניהם.
כמובן, כשהגעתי לגיל מצוות, רצה אבי שאקבל ברכה מהרבי, שבינתיים עלה על כס נשיאות חב"ד אחרי פטירת אדמו"ר הריי"צ.
עליי להודות שדי הסתייגתי מהעניין, מאחר שטרם הספקתי להשלים את הכנת דרשת בר המצווה שלי, וחששתי שהרבי ישאל אותי על כך. הדרשה הייתה בנויה משאלה ותשובה המבוססות על מקורות תורניים. באותו שלב ידעתי רק את השאלה, אך טרם למדתי את התשובה.
אבי שכנע אותי ללכת באומרו, "אין לך מה לדאוג. לרבי אין מספיק זמן כדי לשאול אותך על הדרשה; הוא עסוק מדי. הוא רק יעניק לך ברכה, ומיד אחר כך תצא".
אך לא כך אירע בפועל. כאשר נכנסנו לחדר, התייחס אלינו הרבי כאילו עמד לרשותו כל הזמן שבעולם, וגרם לי להרגיש מאוד בנוח. כמובן שהוא רצה לשמוע על דרשת בר המצווה שלי. "מה אתה מתכוון לומר?", שאל הרבי.
בבושת פנים הודיתי שלא סיימתי להכין אותה, ושכרגע אני רק יודע את השאלה. "טוב", השיב הרבי, "מה השאלה?"
אמרתי את השאלה, ואז הוא אמר, "זו שאלה מצוינת. כמובן שאת השאלה הזו שמעת מאביך. זו תורה שלו".
קיבלתי את דבריו כמחמאה, וכך גם אבי, וכל המפגש היה חוויה חיובית ביותר. במחשבה לאחור, אני מבין שהרבי ידע בדיוק כיצד לגרום לי – ובעקיפין, גם לאבי – להרגיש טוב. אף שאני חייב לציין שהוא גם ידע כיצד לתת תוכחה בעדינות.
זמן מה לאחר שעליתי לכיתה י', החלו להטריד אותי רעיונות שעליהם למדתי בשיעורי ביולוגיה. חלק גדול מזה היה קשור לתיאוריית האבולוציה של דרווין, שאינה עולה בקנה אחד עם השקפת התורה. אבי, שהבחין בלבטיי סביב הנושא, הציע שאכתוב על כך לרבי.
וכך, בשנת תשכ"ד (1964), כתבתי לרבי את שאלותיי.
במענה למכתבי, קיבלתי מהרבי מכתב בן כחמישה עמודים, עם הסברים מדוע הרעיונות של דרווין אינם אלא תיאוריות והשערות שאין לקבלן כאמיתה מוחלטת. הרבי ציין שחלק מאותן תיאוריות כבר הופרכו, וגם האחרות עלולות להיות מופרכות בעתיד, ככל שהמדע ילך ויתקדם. הכול נכתב באנגלית ובצורה מאוד ברורה. (בהמשך נודע לי שהמכתב הוכן במקורו לסטודנט באוניברסיטה ששאל שאלות דומות.)
בסיום המכתב, הוסיף הרבי בכתב ידו מסר אישי אליי. מכיוון שהמכתב המקורי אינו תחת ידי, אשחזר את תוכנו בלשוני: "מאחר ששאלת, סיפקתי את התשובות, אך עליי להדגיש שתלמיד ישיבה אינו אמור לשאול את השאלות הללו. בראש ובראשונה עליך להאמין ולדעת מה כתוב בתורה. זה מה שקובע".
קלטתי את המסר.
ד"ר דוד פורטוביץ הוא מרצה בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, ומנכ"ל ומייסד "העמותה לקידום החינוך בתל אביב-יפו" המסייעת לילדים בסיכון. הוא רואיין בחודש אלול תשפ"ג (2023).