סיפור חסידי שבועי

אבי, שורד אושוויץ וחבר הקהילה היהודית בחוסט שבחבל הקרפטים, נפטר זמן קצר אחרי שמלאו לי חמש שנים. כעבור כשנתיים, נישאה אימי בשנית לחסיד הנודע הרב רפאל וילשנסקי. היה זה בשנת תשל"ב (1972), ומאז הפכנו לחסידי חב"ד.

עברנו משכונת בורו פארק לשכונת קראון הייטס, שם התחלתי ללמוד בתלמוד תורה חב"די, אך לקח לי זמן להסתגל לאורח החיים החדש.

לצד בית הספר החדש והחברים החדשים, היו לי גם שלושה אחים חורגים נפלאים. אחד מהם, איצ'ה (הרב יוסף יצחק) – כיום ראש ישיבת חב"ד בצפת – היה בעל אופי לבבי במיוחד, וכשהייתי בערך בן שבע, הוא לקח אותי בפעם הראשונה להתוועדות של הרבי. מקומו הקבוע בהתוועדויות היה סמוך לגיסו של הרבי, הרב שמריהו גוראריה.

השולחן שבו ישב הרבי היה ארוך, וסמוך לקצהו ישב הרב גוראריה, ליד שולחן קטן משלו. מתחת לאותו שולחן היה מעין מדף קטן, ומאחר שלא ידעתי בדיוק מה לעשות, התיישבתי על המדף הזה, שהיה מוגבה מעט מהרצפה. 

מנקודת תצפית זו היה לי מבט ישיר אל הרבי, שישב במרחק של כשלושה או ארבעה מטרים ממני. לאורך ההתוועדות, בין השיחות, היו החסידים פוצחים בשירה מתוך שמחה רבה. בשלב מסוים, אני זוכר כיצד הרבי הסתובב לכיווני, מיקד בי את מבטו, והחל למחוא כפיים. לא ידעתי כיצד אני אמור להגיב, ואז איצ'ה תפס אותי, העמיד אותי על רגליי ועודד אותי לרקוד לצלילי הניגון שהחסידים שרו. בתגובה, חייך הרבי לעברי חיוך רחב, וכשהרבי חייך – כל החדר התמלא אורה.

האירוע כולו נמשך כנראה שניות אחדות, אבל החיוך האישי הזה מהרבי מלווה אותי מאז כל חיי. בעזרת ה', שימשיך ללוות אותי עד ביאת המשיח, כאשר נזכה שוב לראות את הרבי.

כעבור חמש שנים, ביום כיפור תשל"ז (1976), היה מאורע ייחודי נוסף שקירב אותי עוד יותר אל הרבי.

יום כיפור במחיצת הרבי היה חוויה יוצאת מגדר הרגיל, אך השיא היה בסיומו של היום הקדוש, בסוף תפילת "נעילה". החסידים היו שרים בהתלהבות את "מארש נפוליון", ניגון המבטא את ביטחוננו בכך שכל גזרה רעה שאולי נגזרה על עם ישראל בשנה החדשה או כל מכשול העומד בפני מחילת עוונותינו ביום הכיפורים – התבטלו בוודאות.

בכל שנה, כאשר היו מתחילים לשיר את הניגון הזה, היה הרבי נעמד על כסאו ומעודד את השירה בעוז, כשפניו להבים. אפשר היה לחוש את השמחה האדירה והאנרגיות באוויר; הייתה זו חוויה מדהימה. אפילו אנשים שבדרך כלל התפללו בבתי כנסת אחרים, לא ויתרו על מעמד זה, והיו מגיעים ל770- לתפילת נעילה.

כתוצאה מכך, הצפיפות במקום הייתה כה רבה עד שיכולת להרים את הרגליים מהרצפה ולהישאר ניצב באוויר כדי להרחיק את הקהל העצום מהחזן שהוביל את התפילה, הוצב שולחן כבד לשמאלו של החזן, בינו ובין ארון הקודש. לימין החזן ישב הרב גוראריה, ליד "סטנדר" משלו, ולימינו, על בימה מוגבהת, ישב הרבי.

הייתי אז בן אחת עשרה, ועמדתי עם קבוצת חברים, כשישה ילדים בני גילי. בהיותנו ילדים, לא יכולנו לעמוד בלחץ של הקהל, לכן עברנו את מחסום השולחן ונעמדנו בפינה הקטנה שבה התפלל הרב גוראריה, בין החזן ובין המדרגות שעולות לבימת הרבי.

למרות זאת, עקב הלחץ האדיר, נדחקנו לכיוונו של הרב גוראריה. הרבי תמיד הקפיד מאוד לשמור על כבודו של גיסו המבוגר, ובשלב מסוים הסתובב וראה שאנחנו מצטופפים סביבו. הרבי סימן לנו בידו שלא נדחוף את הרב גוראריה, והמזכיר הרב גרונר ניגש אלינו מיד כדי לוודא שקלטנו את המסר.

אך מה יכולנו לעשות? היינו חבורה של כמה ילדים, והמקום היחיד שאליו יכולנו לפנות היה לשולחן שעמד לשמאל החזן, וכך עשינו – טיפסנו כולנו על גבי אותו שולחן.

אך הרבי שוב הסתובב לכיווננו, וסימן בידו שמשהו אינו כשורה. בהמשך הבנתי מהרב גרונר שהבעיה הייתה שהפנינו את הגב לכיוון ארון הקודש. (יצוין, שמאז אותו מאורע, נחרטה בי ההקפדה שלא להפנות את הגב לארון הקודש כאשר אני ניצב בסמוך אליו.)

נאלצנו לרדת מהשולחן, ומכיון שלא היה לנו לאן לפנות בעקבות הלחץ ששרר במקום, נדחקנו שוב לעבר הרב גוראריה. בפעם הבאה שהרבי הביט לכיווננו הוא שוב סימן אלינו בידו; אך הפעם הזמין אותנו לעלות על הבימה שלו.

בימת הרבי ניצבת בפינה הקדמית, הדרום־מזרחית של 770 אחרי שעלינו, העמיד אותנו הרבי בסמיכות אליו, בין הסטנדר שלו ובין הקיר הדרומי. לעמוד כך לימין הרבי בזמן כה קדוש – היה חוויה בלתי רגילה.

עדיין עוברת בי צמרמורת כאשר אני נזכר בכך. כעבור זמן קצר, הסתובב הרבי, וביקש שיכריזו ש"כל הילדים מתחת לגיל מצוות שבוגרים מספיק להתפלל בעצמם, יבואו לעמוד על בימת הרבי".

באותו רגע החלו מאות ילדים לזרום לכיוון קדמת האולם הגדול, כשרובם הועברו מיד ליד מעל ראשי האנשים, פשוט כי לא הייתה כל דרך אחרת לעבור. בימת הרבי הלכה והתמלאה במהירות, והרבי אף הסיט הצידה את הסטנדר שלו, וביקש מכמה תלמידי ישיבה שיפנו מקום בסמוך לבימה.

אך אני וחבריי נותרנו לעמוד לצד הרבי. כאשר הקהל שר, עודד הרבי את הילדים במרץ להצטרף לשירה. עמדנו כל כך קרוב לרבי ששמענו אותו מתפלל, ובזמן תפילת "אבינו מלכנו", שמענו אותו בוכה בקול. מספר פעמים קודם לכן ראיתי את הרבי בוכה – בהתוועדויות או במהלך התקיעות בראש השנה

– אך מעולם לא שמעתי את הרבי מתייפח בעוצמה שכזו כמו בפעם ההיא. אני זוכר שהמחשבה שעברה בראשי בתור ילד בן שתים עשרה הייתה, שהרבי בוודאי מעתיר בתפילה כדי לבטל איזו גזרה קשה שנגזרה על עם ישראל, ולהבטיח שהשנה הבאה תהיה טובה ומתוקה.

המאורע הזה הותיר בי רושם עמוק; הדאגה של הרבי לגיסו, והדאגה שלו לנו – הילדים. הוא היה יכול לשלח אותנו, כפי שכנראה היו עושים בהרבה בתי כנסת אחרים: חזור לאביך! הישאר במקומך! במקום זאת, הרבי הזמין אותנו לעמוד לצדו.

עלתה לי מחשבה שכאשר הרבי הזמין אותנו, הוא ביקש לנצל את כוחם של "תינוקות של בית רבן", ולכוון את תפילותיהם הזכות הישר אל כיסא הכבוד.

משנת תנש"א (1991), משמש הרב אברהם פרידמן כשליח חב"ד בעיר קורל ספרינגס, פלורידה. הוא רואיין בחודש ניסן תשע"א (2011)