סיפור חסידי שבועי

לאחר הגעת תנועת חב"ד לארצות הברית בשנת ת"ש ( 940), המבצע הראשון שהיא יזמה במטרה לפרוץ אל הקהל היהודי הרחב היה "של"ה – שיעורי לימודי הדת" עבור תלמידי בתי הספר הממלכתיים. התוכנית – שממשיכה לפעול עד היום – כונתה גם "שעת יום רביעי", מאחר שבכל יום רביעי, משתיים ועד שלוש בצהריים, מותר היה על פי חוקי מדינת ניו יורק להוציא תלמידים מבתי הספר הממלכתיים לבית כנסת סמוך כדי ללמדם תורה ויהדות.

בערך באותו זמן החלה גם פעילות הנוער "מסיבות

שבת", שבמסגרתה היו אוספים ילדים בצהרי יום השבת כדי ללמדם תורה, לספר להם סיפורים ולברך איתם על ממתק או חטיף כלשהו. באותם ימים חיו בניו יורק

יהודים רבים שלא היו שומרי מצוות, ונמשכו לפעילות זו

שסייעה להם לצמוח ולהתפתח מבחינה יהודית. כתוצאה

מפעילותן של שתי התוכניות הללו, בכל פעם של"ג בעומר חל ביום ראשון, וכל הילדים הללו היו בחופש מבתי הספר הממלכתיים, הייתה נערכת תהלוכה מיוחדת בקראון הייטס. הרעיון של ארגון "מסיבות שבת" התבסס על שמירת השבת כמוקד זהותנו היהודית והקשר שלנו עם ה'; "שיעורי לימודי הדת" הוקדשו להנחלת חינוך יהודי לדור הצעיר; והנושא המרכזי של תהלוכות ל"ג בעומר היה "גאווה יהודית". הרבי באמת ובתמים רצה שאנשים, בפרט ילדים צעירים, יחושו גאווה על היותם יהודים.

בשנת תש"ה (1945 ), על פי הוראת אדמו"ר הריי"צ, מינה הרבי – שכונה אז הרמ"ש – את אבי, הרב יעקב יהודה (המכונה ג'יי ג'יי) הכט לתפקיד יו"ר ארגון של"ה. משנת תשי"ז ( 1957 ), הפך אבי גם למארגן ולמנחה של התהלוכות הללו. בשנות ילדותי, לקראת ל"ג בעומר היה אבי שקוע כל כולו בתהלוכות. הייתה לו גם תוכנית רדיו בימי שישי וראשון, ובמשך שבועות, זה היה נושא השיחה המרכזי בתוכניתו.

כאשר הרבי נשא דברים בתהלוכה ביידיש, היה אבי מתרגם את תוכן דבריו לאנגלית. וכך, בכל תהלוכה, היה אבי עומד לצד הרבי, רושם נקודות תוך כדי שהרבי דיבר, ואחר כך מוסר את הדברים בשפתו המיוחדת לקהל הנאספים. לעתים היה עולה חיוך רחב על פני הרבי בשומעו את התרגומים של אבי, במיוחד כאשר הוא בחר לשלב ביטויים מודרניים – למשל, "להעיף את היצר הרע מהמשחק" – כאשר ביקש לחדד מסר מסוים של הרבי.

התהלוכה הראשונה שבה הייתי מעורב בפועל הייתה זו שהתקיימה בשנת תשכ"ז ( 1967 ), זמן קצר לאחר בר המצווה שלי. ניחנתי בכישרון ציור מסוים, וכך במשך כמה שבועות לפני התהלוכה הייתי עסוק בהכנת שלטים. נשכרו שתי חנויות נפרדות בקראון הייטס, האחת הייתה מיועדת עבור תלמידי הישיבה, והשנייה עבור תלמידות "בית רבקה", ובכל ערב היינו מגיעים לעבוד. ג' כל אחד ניסה להעלות רעיונות חדשים ומקוריים שיתפסו את תשומת הלב של המשתתפים. היו את השלטים הרגילים שבהם השתמשנו מאז שנות תש"י ( 1950 ), עם מסרים כמו, "ניו יורק מצדיעה לל"ג בעומר" על רקע גורדי השחקים האופייניים של העיר; או שלט שבראשו התנוססה קריאת המצוקה הידועה: SOS , ובהמשך פענוח מקורי לאותם ראשי תיבות: " Save our Shabbat !" (הצילו את השבת!). אך באותה תקופה תנועת תרבות הנגד של "ילדי הפרחים" – ה"הִיפִּים", כבר צברה תאוצה, ומישהו העלה את הרעיון להשתמש בביטוי POT (חשיש) כראשי תיבות לקריאה: " Put On Tefillin " (הנח תפילין!) בכל שנה עלו רעיונות חדשים לשדרוג התהלוכות, ובאחת השנים מישהו העלה הצעה להוסיף קרונות תצוגה: תלמידי הישיבה ב 770- הכינו "מיצג שבת" שהוצב על חלקה האחורי של משאית ארוכה, וכלל שבעה מפלסים בסדר עולה, כדימוי לשבעת ימי השבוע המובילים אל יום השבת. כאשר המיצג הממונע חלף על פני הרבי, פניו קרנו מאושר, ובעקבות כך בשנה הבאה היו חמישה קרונות תצוגה, בשנה שלאחר מכן עשרה, וכך הלאה בשנים הבאות. בכל מיני תהלוכות משולבים קרונות תצוגה, אך מיצגי תהלוכת ל"ג בעומר הללו נועדו להעביר מסר ערכי ומשמעותי, ולדעתי זו הסיבה שבגללה הרבי כל כך העריך אותם. מחשבה רבה הושקעה ברעיונות שיביעו המיצגים, וכן עבודה רבה מצדם של בני ובנות נוער כישרוניים בבתי הספר שלנו – והתוצאה הייתה מרהיבה. באחת השנים, בהיותי תלמיד ישיבה, הוצבתי על גבי אחת מאותן משאיות במיצג שהוקדש לרעיון של "בכל דרכיך דעהו", מתוך כוונה להמחיש כיצד אפשר לשמור על מראה יהודי גם בשעה שעסוקים בכל מיני פעילויות. אני וחברי ישראל ברוד, שיחקנו כדור סל על משטח המשאית, תוך שאנו לובשים ציציות ועל ראשינו כיפות; המסר שביקשנו להעביר לילדים היה: אפילו כשאתה משחק בכדור, עליך לשחק כמו יהודי! במהלך התהלוכות, כמו גם באירועי וכינוסי ילדים אחרים, חבריי ואני היינו מתחפשים לליצנים, כדי לשמח ולשעשע את הילדים. אני זוכר שמיד לאחר כינוס ילדים שנערך בחנוכה בשנות תש"ל ( 1970 ), הודיעו לפתע שהרבי עומד לחלק דמי חנוכה לכל המשתתפים. עדיין הייתי מחופש כליצן, וניצבה בפניי התלבטות של ממש:

האם לגשת כך לקבל דולר מהרבי, או האם להחליף בגדים ולשטוף את הפנים תחילה, ובכך להסתכן בלהחמיץ את החלוקה? חלק מחבריי סברו שזה בסדר לגשת כך, אך חבר אחר טען שאין זה מכובד. "אתה יודע מה?", חשבתי לעצמי, "אולי זה דווקא ימצא חן בעיני הרבי. אני ניגש ככה, כמו שאני!"

כאשר ניגשתי, הרבי חייך, העניק לי דולר ואף הוסיף כמה מילות עידוד, ביניהן ביטוי שהִרבה להשתמש בו, "בשנה הבאה כפליים לתושייה!" ייתכן שלא זיהה אותי מתחת לאיפור הליצן, אך הוא דיבר אליי באנגלית ולא ביידיש כרגיל, והמילים הללו עדיין מהדהדות באוזניי.

במשך הזמן, בתי ספר מקהילות אחרות הצטרפו לתהלוכות, והרבי היה מאוד מרוצה מכך. אך גם כשנכחו שם אלפי אנשים, קרה לא פעם שהרבי פנה אל אבי ושאל, "היכן ילדי של"ה"? היה זה כאילו התהלוכה היא המסיבה שלהם, ואליה הוזמנו להצטרף עוד חברים ושכנים.

עם זאת, המיקוד נשאר על כל הילדים. לכל אורך התהלוכה הרבי היה מנופף להם לשלום ומפגין כלפיהם את חיבתו הרבה. איני יודע האם הסיבה לכך היא מאחר שלרבי לא היו ילדים גשמיים משלו, אולם המסירות והאהבה שהפגין כלפי ילדים – ביחידויות, בחלוקת מטבעות לצדקה או בחגיגות ל"ג בעומר – היו שלא בערך ליחסו למבוגרים. "כידוע לך", הרבי אמר פעם לאבי בתום אחת התהלוכות, "יש לי תענוג אמיתי בזה".

ל"ג בעומר מציין את יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי, שגילה את סודות תורת הקבלה בספרו ה"זוהר", המהווים את התשתית לתורת החסידות. היו אדמו"רים נוספים שעשו דברים מיוחדים בל"ג בעומר, אולם הרבי – "רבי שמעון בר יוחאי של דורנו", כפי שאבי נהג לכנותו במהלך התהלוכה – הפך את היום הזה לחג לאומי, וקבע את התהלוכה כחלק ממנהגי החג. הוא הראה שחג זה הוא לא רק עבורנו, אלא עבור העולם כולו – ובמיוחד, עבור הילדים.

הרב יהושע (שייע) הכט – רב קהילה בשכונת קנרסי, ברוקלין, מחבר, מרצה ואיש חינוך ותיק המתמחה בחילוץ יהודים מכתות מיסיונריות עבודה זרה – מכהן כיו"ר "ועד מגיני ומרחיבי החינוך הכשר", הארגון שבמסגרתו פועלת תוכנית של"ה ("שיעורי לימודי הדת") הוא רואיין בשנים תשע"ה( 2015 ) תש"פ (2020 ) והייתה זו תקופה קשה עבור יהדות רוסיה. תחת הנהגת הנשיא הנשיא ברז'נייב, ברית המועצות אמנם פסקה מלהגלות אנשים לסיביר או להוציאם להורג בירייה, אך המשיכה להתנהל כמשטר טוטליטרי, ויהודים עדיין נאסרו או פוטרו מעבודתם "בעוון" השתתפות בפעילות דתית. במשך עשרות שנים, עסק ארגון חב"די בשם "לשכת עזרת אחים" שמושבו בארצות הברית, בסיוע ליהודי ברית המועצות, בעיקר באמצעות העברת חבילות מזון ותשמישי קדושה. אך בשנות תש"מ (1980) המוקדמות, כתוצאה מהמתח ששרר בין שתי המעצמות, היה קשה מאוד לבעלי אזרחות אמריקנית לנסוע לשם בעצמם. יהודי אנגליה, לעומת זאת, שהתגוררו במדינה מערבית קטנה וקרובה יותר, היוו מועמדים מתאימים לחצות את מסך הברזל. כך גויסתי, בידי פעיל בשם ארני הירש, למטרה זו; מאחר שנודע לו שהנהגת יהדות רוסיה הייתה קשורה ברובה לחב"ד, הוא ביקש לשלוח לשם חסידי חב"ד. בשנת תשמ"א (1981), טסנו, הרב נתן "ּבֹוּבִ י" ווגל ואני, מלונדון למוסקבה. נסענו למשך שבוע בדיוק, שבמהלכו חל ראש השנה. כמעט ולא הבאנו עמנו בגדים, מאחר שמזוודותינו היו עמוסות במזון כשר שיכול היה להספיק למשך חודשיים, ורובו הושאר שם. הבאנו איתנו גם ספרי קודש; שלושה אתרוגים מהודרים, שאותם הנחנו בין תפוחים ותפוזים, כדי לא לעורר חשד; וכן כמה הקלטות של ניגונים חסידיים מהתוועדויות שהתקיימו ב,770- ושבהן אפשר היה לשמוע את הרבי עצמו שר עם הקהל. לקחתי איתי גם הקלטות משיחות של הרבי שנאמרו ברוסית, כשאלו מוסוות באמצעות מוזיקה קלאסית שהקלטתי בתחילת כל סליל הקלטה ובסיומו. בכניסה לרוסיה, עצר אותנו פקח מכס ובדק במשך כשעה את כל כבודתנו – כולל הקלטות. "נגן את הקלטת הזו", פקד עליי, כשהוא מצביע על אחת הקלטות. "הרץ אותה אחורנית, ועצור רק כאשר אומר לך". הכנסתי את הקלטת לתוך הנגן שלי, והתחלתי להריץ אותה אחורנית.

"עצור", אמר. "כעת לחץ על 'נגן'". הקלטת נעצרה באמצע הניגון הידוע על מילות הפסוק מתהלים פרק ס"ג: "צמאה לך נפשי". הרבי נהג להוביל את שירת הניגון בהתוועדויות, כשהוא שר בעצמו את החלק הראשון, והחסידים שרים אחריו, וכך גם בבית השני, וכן הלאה. כשלחצתי על "נגן", קולו של הרבי הדהד ברחבי שדה התעופה של מוסקבה, "...בארץ צייה ועייף בלי מים". "עצור!" נבח הפקח. "זה דת!" "זו רק מוזיקה", השבתי. "זה תנ"ך!" "המילים אמנם מהתנ"ך", הודיתי, "אך זו המוזיקה שאני שומע כדי להירגע".

ברוך ה', הוא הניח לעניין, אך המשכתי לחשוב על כך: אותו צמא שחש דוד המלך כאשר חיבר את מילות המזמור הזה – "בארץ צייה ועייף בלי מים" – כזה בדיוק היה הצמא שראיתי אצל יהודי רוסיה שפגשנו למחרת. בלילה הראשון של ראש השנה הלכנו לביתו של יהודי מבוגר בשם ר' געטשע, עם עוד כשלושים או ארבעים צעירים. התפללנו ואכלנו יחד סעודת חג, שנמשכה עד לשעה שתיים לפנות בוקר. לאורך המסע כולו השתדלנו לרומם את רוחם של האנשים, ללמד אותם תורה, ואפילו סידרתי חופה וקידושין. מיד עם שובי ללונדון, מיהרתי להתקשר למזכירו של הרבי ולמסור דו"ח על המסע, כולל המאורע שבו הרבי "שר" בשדה התעופה. בהתוועדות שנערכה באותו ערב ב,770- שר הרבי את הניגון "צמאה לך נפשי" לראשונה מזה שנתיים וחצי. ראיתי בכך מעין אישור של הרבי למה שאירע עימי, והתרגשתי מאוד. אחרי יום כיפור, נסע הרב נתן ווגל לניו יורק, והביא עמו בקבוק וודקה שיהודי רוסיה שלחו עבור הרבי. באותה שבת שוחח הרבי על דרישת השלום ה"שמחה יחסית" שקיבל לאחרונה מרוסיה, ומסר לר' נתן בקבוק וודקה אחר, כדי למוסרו ליהודים שעמם נפגשנו. אחרי אותו מסע, שמרתי על קשר עם הקבוצות שעבדו למען יהדות רוסיה, וגם נסעתי בעצמי עוד כמה פעמים. אך בעקיפין, נסעתי כמעט מדי שבוע – באמצעות אנשים שנסעו לרוסיה, ושדרכם העברתי פריטים שונים, ובמיוחד מצה שמורה עבודת יד. לא הייתה אפשרות לייצרה שם, ולכן בכל שנה הייתי אוסף מכולם את שאריות המצות ושולח אותן לרוסיה כדי שיוכלו להשתמש בהן בפסח הבא. בשנת תשמ"ה (1985), שנים עשר יום בלבד לפני פסח, קיבלתי שיחת טלפון מהרב לייבל גרונר, ממזכירי הרבי: הרבי ביקש לדעת האם אוכל לטפל בהכנסת מצות שהוא מבקש לשלוח לרוסיה לפני פסח. הודגש שהעניין חייב להתבצע בחשאיות. "שזה לא יהיה נושא לשיחה ברחוב קינגסטון", התבטא הרבי. מבלי לחשוב פעמיים נתתי את הסכמתי. הרבי נהג לשלוח קילו מצות עבור לונדון בכל שנה, ושיערתי שהמשלוח הנוסף יהיה כנראה דומה בהיקפו. התחלתי לבדוק מול כל הקשרים שלי: ארגון בני עקיבא,

קבוצות רפורמיות, רופאים למען יהדות ברית המועצות, וסגל

השגרירות הישראלית בלונדון, שתמיד ידע מי נוסע לרוסיה. אך האדם היחיד שהצלחתי לאתר היה עורך דין מהעיר לידס, שהוא ועמיתו התעתדו לנסוע לרוסיה באותו יום שישי. ביום רביעי הגיעו המצות. הייתה חבילה אחת של קילו עבור לונדון, אחת עבור מנצ'סטר, ועוד שמונה חבילות עבור רוסיה! הרבי גם שלח חמישים ותשעה דולרים, שנועדו להמרה לרובלים ברוסיה. עורך הדין מלידס התרגש כשהתקשרתי לשאול אותו בנוגע למצות, אך אשתו, שחששה שמא ייעצר, התנגדה בתוקף. בסופו של דבר היא התרצתה, והסכימה שהוא וחברו ייקחו חבילה אחת כל אחד. נסעתי ללידס, מרחק שלוש שעות נסיעה ברכבת, ומסרתי להם שתי חבילות, עשרים ושישה דולרים מהרבי, והכרת תודה עמוקה. אך עדיין נותרו בידי עוד שש חבילות – שישה ק"ג של מצה שמורה. התקשרתי לשליחי חב"ד בכל רחבי אירופה – צרפת, איטליה ושווייץ – וביקשתי מהם לברר. אך איש מהם לא ידע על מישהו שנוסע לרוסיה. לבסוף, שמעתי על שני סטודנטים אמריקנים מ"ישיבה יוניברסיטי" שמתכננים לטוס לשם באמצעות חברת "בריטיש איירווייז", יומיים לפני פסח. נפגשתי עמם באחת מפינות שדה התעופה הית'רו במהלך עצירת ביניים בת שעתיים, בשעה שש בבוקר, כשבידי שק ענק מלא במצות, ושלושים ושלושה הדולרים הנותרים ששלח הרבי. הם חשבו שמדובר בחבילה אחת, אבל שש?! "אין סיכוי". לא הייתה לי ברירה אלא לגייס את מיטב כושר השפעתי כדי לשכנעם. "דעו לכם כי הסיבה האמיתית שלשמה אתם נוסעים לרוסיה היא כדי לקחת אתכם את המצות של הרבי!" הפצרתי בהם, עד שלבסוף הם ניאותו. כעבור שבועיים, שני הצעירים הללו עברו בביתי בדרכם חזרה לאמריקה, ודיווחו שהכול עבר חלק. הם השאירו חמש חבילות אצל ידידינו במוסקבה, ולקחו עמם את החבילה השישית לאודסה, שם הם ערכו סדר בצוותא עם כשלושים מקומיים.המצות היו להיט אדיר, ולאורך הימים הבאים הם פגשו יהודים בכל רחבי אודסה שאמרו להם – מבלי לדעת על התפקיד שהם עצמם מילאו בכך – שהמצות של הרבי הגיעו "משמיים". אחרי ששבו למוסקבה, נודע להם שהמצות שהשאירו שם חולקו בערים בכל רחבי המדינה, כולל לנינגרד. מאות, ואולי אלפי, יהודי ברית המועצות טעמו באותו פסח מהמצה של הרבי. גם עם עורך הדין מלידס נפגשתי אחרי שובו. "אין לך מושג איזו מצווה עצומה קיימת", אמרתי לו. "אינך צריך לספר לי", ענה בתגובה. "כשאמרתי לאנשים שהרבי מליובאוויטש בכבודו ובעצמו שלח עבורם את המצות הללו, יכולתי לראות את האושר בעיניהם. עבורי, אין שכר גדול מזה!"

הרב שמואל לּו משמש כמחנך ושליח חב"ד בלונדון משנת תשכ"ה

(1965). הוא רואיין חמש פעמים בשנים תשס"ז (2007),