סיפור חסידי שבועי

כמו אבא

הרב שמואל לוין

שמי הוא שמואל לוין. נולדתי בגרמניה אחרי המלחמה, להורים ניצולי שואה. כעבור כמה שנים, באביב תש"ט (1949), היגרה משפחתי לארצות הברית. אף שאינני זוכר דבר מכל זה, כך נאמר לי.
מה שכן זכור לי הוא שהרבי הציל את חייו של אבי, משה לוין. אחרי המלחמה היה אבי אדם חבוט ותשוש. התגוררנו בבית דודי בעיר וורצ'סטר. לאבי לא היה אכפת בכלל מכל המתרחש סביב – כל עוד הייתה קורת גג לראשנו ואוכל על השולחן, די היה בכך מבחינתו. הוא היה עובד בכל עבודה מזדמנת, בזויה ככל שתהיה, כל עוד היא לא דרשה ממנו לחלל שבת. הוא עבד כחייט וכמְגַהץ; לא היה אכפת לו גובה השכר. אבל אורח החיים הזה היה מדכא מדי עבור אמי, והיא הודיעה, "אני לא מסוגלת לחיות כך".
בעקבות כך, ניסה אבי לפתוח עסק, אבל לא היה לו שום ביטחון עצמי. הוא לא ידע מה לעשות או לאן לפנות. ואז אמר לו הרב הירשל פוגלמן – ידיד יקר ומורה דרך, אדם שאני מאוד מכבד ומעריך – "מר לוין, אתה חייב ללכת לפגוש את הרבי".
הרב פוגלמן ארגן עבורו פגישה עם הרבי, ומאז אותה פגישה ראשונה, הרבי הפך להיות כמו אבא עבור אבי. זה אומר, כנראה, שהרבי הפך להיות כמו סבא שלי.
יש לי זיכרון חי וברור מאותה פגישה ראשונה של אבי עם הרבי, על אף שהייתי אז צעיר מאוד – רק בן תשע – ולאחי הקטן עדיין לא מלאו שלוש שנים; עדיין לא עשו לו תספורת ראשונה. היה לו שיער מתולתל בצבע אדמדם-זהוב יפהפה, וחיוך גדול. אני זוכר כיצד אחי ממש טיפס על ברכיו של הרבי – ואת חיוכו של הרבי בתגובה.
לפני כמה שנים, יצא לי לקרוא את ספרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers ('ראשי הממשלה'), בו הוא מתאר כיצד באו כמה מראשי ממשלת ישראל לבקש את עצתו של הרבי. כאשר קראתי זאת נזכרתי בעובדה שלמרות היותו אישיות רמת דרג, מנהיג כלל עולמי, אִפשֵר הרבי לאחי הקטן לטפס על ברכיו.
אני גם זוכר היטב את החיוך הרחב שהיה נסוך על פניו באותה שעה – שכן, כאשר הרבי חייך, היה זה ממש "כצאת השמש בגבורתו", פניו קרנו באור בוהק ובלתי נשכח.
באותה פגישה ראשונה מה שהטריד בעיקר את אבי היו שאלות בנוגע לפרנסתו. הרבי לא סתם ענה לו כלאחר יד. הוא באמת השקיע בכך מחשבה. הוא השעין את לחיו על ידו, ושקע במחשבה עמוקה, ואני זוכר שאחרי שהוריד את ידו נותר על הלחי סימן מהאגודל שלו. שאלתו של אבי הייתה "האם לרכוש מכונת ניקוי? האם נכון שאעשה את ההשקעה הזו?", והרבי הקדיש לשאלה זו מחשבה כה רבה.
מאז, הפך הרבי ליועצו העיקרי של אבי. אני משוכנע שלא היו די שעות ביום אילו היה הרבי מקדיש לכל אדם את אותו משך זמן שהוא הקדיש להוריי. אבל, הוא כנראה חש עד כמה הם היו זקוקים לתשומת הלב שלו, ושזו הגיעה להם אחרי כל מה שהם עברו. הוא סייע להם, צעד אחר צעד, לרפא אותם מהטראומות שעברו עליהם בעקבות המלחמה, ולשוב לחיות חיים נורמליים.
לא היה שום מאורע משמעותי שהתרחש בביתנו, מבלי שהרבי יהיה מעודכן בדבר, ומבלי שנועצו בו תחילה. אני זוכר כיצד היה אבי יושב ליד הטלפון ומחכה שיצלצל. בימים ההם אנשים לא השתמשו בטלפונים כמו שמשתמשים היום – שיחת טלפון ממרחקים הייתה מאורע חריג, משהו יוצא מגדר הרגיל. ואבי היה יושב ומחכה שהרבי יתקשר חזרה ויענה על שאלה חשובה כלשהי.
בשלב מסוים רצה אבי להיכנס לשותפות עסקית עם שני אחייניו הצעירים, אך הרבי אמר שלא יעשה זאת. אבי אהב את שני הצעירים הללו כאילו היו בניו, משום שהם היו ילדיה של אחותו שלא שרדה את המלחמה. כאשר יעץ הרבי לאבי שלא יהיה זה רעיון טוב, הוא בוודאי התאכזב קשות.
כמובן, אבי לא שאל למה ומדוע. אבל, הרבי קלט ברגישותו את השאלה שלא נשאלה, ונידב הסבר מיוזמתו. במבט לאחור התבררה עצה זו כנכונה. מסתבר, שאילו המשיך אבי בתכניותיו על פי אותו מסלול, היה הדבר ממיט אסון על אבי.
כמו כן, שכנע הרבי את אבי שלא לעבור לניו יורק. אבי רצה לעבור לגור שם, בין יהודים שומרי תורה ומצוות, משום שבוורצ'סטר הוא היה היהודי הדתי היחיד בשעתו. הוא היה היחיד שסגר את עסקיו בשבת. כעשר אלף יהודים התגוררו שם, אבל הוא היה היחיד שנהג כך.
עובדת היותו היחיד שנהג לכבד את השבת לא שימחה אותו, והוא ביקש מהרבי, שוב ושוב, שיתיר לו לעבור לניו יורק. אך הרבי שב ואמר לו, "לא. לכל אדם יש את המקום שלו, ומקומך הוא בוורצ'סטר, מסצ'וסטס".
ברור היה, שמשימת חייו של אבי הייתה להוכיח שאפשר לחיות בוורצ'סטר, שיהיה לך עסק עצמאי, ובמקביל גם להיות שומר תורה ומצוות, ולהקפיד על קלה כעל חמורה.
כאשר נודע על הסתלקותו של הרבי, אני זוכר את אבי חוזר וממלמל בעצב, "ס'איז נישטא וועמען צו פרעגען... ס'איז נישטא וועמען צו פרעגען – אין את מי לשאול... אין את מי לשאול". היה זה כאילו שהוא ביקש לומר, "אני רוצה לשאול בעצת אבי, אבל אני לא יכול לשאול אותו. הוא כבר לא כאן".
אבי חש תחושה עצומה של שכול – הייתה זו אבדה כה גדולה בחייו, כמו גם בחיי כולנו.
הרב שמואל לוין עומד כיום בראש בית ספר 'הלל' בבוקה ראטון, פלורידה, שם הוא מתגורר. הוא רואיין בבית חב"ד בבוקה ראטון, בחודש אדר ב', תשע"א (2011).