סיפור חסידי שבועי

מציוריו החסידיים של האמן ר' יחיאל אופנר (כניסה לגלריה)

מארח מסתורי

קור מקפיא קידם את פניו. הרוח צלפה על פניו, אך הוא הידק את צעיפו, והחל לבוסס בשלג. הוא התקדם לאיטו, בצעדים זהירים, בדרך המושלגת המובילה לעיר לובלין.

שליחות בהולה הוטלה עליו. באחד הכפרים הסמוכים ללובלין התענתה אישה מקשה לילד בייסורים קשים. בני משפחתה הדואגים פנו אל בחור צעיר, שילמו לו סכום נאה, ושלחוהו ללובלין כדי להעביר 'פדיון נפש' אל ה'חוזה' מלובלין, שיעתיר רחמים עליה.

השליח נשא את מבטו אל האופק, לעבר העיר השרויה באפילת הלילה. שעות של צעידה איטית עברו עליו. הוא כבר עשה דרך של כמה קילומטרים, אך נראה היה כי איתני הטבע עשו יד אחת למנוע ממנו להגיע אל מחוז חפצו. הסופה השתוללה במלוא עוזה. רוחות נשבו בעוצמה, והקור חדר דרך הפרווה שלבש. בנשימות מאומצות הוסיף להיאבק במזג האוויר.

כשהגיע לעיר לא התפלא לגלות שאין נפש חיה ברחובותיה. הבתים היו חשוכים ודוממים, וחלונותיהם מוגפים היטב. אפילו בעלי החיים הצטנפו במקומות מסתור שיגנו עליהם מפני הסופה.

הביט הבחור אנה ואנה בחוסר אונים, תוהה לאן ישים פעמיו. הוא החל לשרך את דרכו ברחובות העיר, ופתאום הבחין בנצנוץ אור בוקע מאחד הבתים. תקווה התעוררה בליבו. הוא אזר כוח והתקדם במשנה מרץ לעבר היעד. רבה הייתה שמחתו כשגילה מזוזה בפתח הדלת. הוא הקיש על הדלת ביד עטויה בכפפה, והאזין בדריכות לצעדים הקרבים ובאים.

פנים הדורות הופיעו מולו. רווח לו. זה יהודי מאחיו! עיניו של בעל הבית סקרו את דמותו של ההלך, והוא מיהר לקדמו בברכת 'שלום עליכם' ולהכניסו אל הבית. גל של חום ונעימות היכה על פניו של הבחור. הוא עמד על מקומו רועד מקור, ובעל הבית מיהר לשרתו. סייע לו לפשוט את מעילו הספוג מים, הוביל אותו לעבר האח הבוערת והגיש לו משקה חם, להשיב את נפשו.

אט-אט החל גוון אדמומי נמסך בפניו של הבחור ורוחו שבה אליו. המארח טרח לשרת את האורח, שנראה רעב ועייף מאוד. הוא הגיש לפניו מרק מהביל, והמתין עד שיסיים את ארוחתו. הבעת תודה עלתה על פני האורח. "הצלת אותי", אמר למארחו, "אך כעת עליי למהר לעשות את שליחותי".

ארשת תמיהה עלתה על פני המארח. "לאן פניך מועדות בשעה זו?", שאל, והחווה בידו לעבר החלון.

"לבית הרבי, ה'חוזה'", השיב הבחור בתשישות, והסביר: "באתי מכפר סמוך לבקש את ברכתו למען יולדת שמתקשה ללדת. אלא שאיני יודע היכן ביתו, ואם יהיה מי שיפתח לי את הדלת בשעה כזו".

"שמע נא לעצתי", הגיב המארח, "הישאר כאן לישון ומחר עם שחר המשך בשליחותך". ואז הוסיף בהתעניינות אגבית: "מה שם האישה היולדת ושם אימהּ?".

הבחור הושיט את ידו אל כיס מעילו והוציא ממנו פתק מקומט. זה ה'קוויטל' (פתק הבקשה) שבעבורו עשה את כל הדרך המייגעת עד לובלין. הוא הניח את הפתק לפני המארח. "נו", הגיב הלה, "לך לישון, ומחר בבוקר נביא לרבי את הפתק". שלווה נמסכה באיבריו של השליח כשהשתטח על המיטה שהציע לו בעל הבית, ובתוך רגע שקע בתרדמה עמוקה.

כשפקח את עיניו קרני שמש נעימות הסתננו מבעד לחלון. הוא ניעור בבהלה, לנוכח השעה המאוחרת. בזריזות נטל את ידיו, והתכונן לצאת לעבר ביתו של הרבי. אלא שמארחו מאיר הפנים המתין לו. "מה אתה ממהר?", קרא לעברו, "גש להתפלל בבית הכנסת, אכול פת שחרית, ואני אשלח מי מבני ביתי עם הפתק אל ביתו של הרבי".

הבחור נשא מבט אסיר תודה לעבר מארחו טוב הלב. לא דיי שפתח לפניו את ביתו באמצע הלילה הסוער ואירחו כיד המלך, עתה הוא גם מציע לו למלא בעבורו את שליחותו. ואכן, כשחזר האורח מבית הכנסת עדכן אותו בעל הבית כי הרבי קיבל את הבקשה, ומסר שהשליח יכול לחזור בשלום לביתו, מפני שהיולדת כבר נפקדה בשעה טובה וילדה בן זכר למזל טוב עוד בלילה.

מבע של הקלה עלה על פני  הבחור. "אין ספק", הרהר בקול, "שאם הרבי אמר את דברו, ודאי הוא צופה ברוח קודשו את המתרחש בכפר שלנו". הוא נפרד לשלום ממארחו החביב, ויצא בדרכו חזרה. בשובו לכפר נודע לו שאכן בלילה התהפך המצב לטובה, והיולדת ילדה את בנה.

הבחור סיפר את קורותיו לבני כפרו, והשמועה התגלגלה ללובלין. התחילו התושבים לברר את זהותו של אותו מארח חביב, והתברר להם כי המארח שפתח את ביתו לפני הבחור וטרח לספק לו את כל צרכיו לא היה אלא ה'חוזה' מלובלין בכבודו ובעצמו.

ולבני ביתו, שתהו לפשר יציאתו של הצדיק מגדרו לטפל בעצמו בבחור הצעיר, הסביר ה'חוזה': "מן השמים זימנו לי אורח, שגם אני אזכה לקיים את מצוות הכנסת אורחים כראוי".