סיפור חסידי שבועי

מציוריו החסידיים של האמן ר' יחיאל אופנר (כניסה לגלריה)

נפש תחת נפש

החסידים הרגישו שנפל דבר. התנהגותו של רבי שניאור-זלמן, האדמו"ר הזקן, העידה שהוא עובר ימים קשים ביותר. הוא הסתגר בחדרו ואיש לא הורשה להיכנס אליו, אף לא המקורבים ביותר. גדולי החסידים הבינו שזו עת צרה, אבל מהי הצרה ומה אפשר לעשות לביטולה - לא ידע איש.

יום אחד, בימי הסליחות, ניגשה הרבנית דבורה-לאה, בתו של הרבי, אל שלושה מגדולי החסידים - ר' משה מייזליש, ר' פנחס רייזס ור' משה וילנקר - ואמרה שיש לה דבר-סתר אליהם. בארשת פנים רצינית ביותר ביקשה מהם שיבטיחו לקיים את אשר תאמר להם וגם דרשה מהם להישבע שבועה חמורה שלא יגלו את הדבר עד שיבוא הזמן.

החסידים הללו, שהיו ידועים כבעלי-מוחין אדירים, התרגשו למשמע דבריה וביקשו שהות בת יום אחד כדי להרהר בינם לבין עצמם אם יכולים הם להסכים לתנאים שקבעה. הרבנית דבורה-לאה הסכימה והחסידים הסתגרו בחדר והחלו לדון בעניין.

שעות ארוכות ארכה ישיבתם ונמשכה אל תוך הלילה. היה ברור להם שבקשת בתו של הרבי קשורה במצב המיוחד שנוצר. הם הגיעו למסקנה שמן הסתם יודעת היא יותר ממה שידוע להם. לבסוף החליטו שאין להם ברירה והם מוכרחים למלא אחר תנאיה.

בהחלטה זו באו אליה למחרת, בזמן שקבעה להם. הרבנית דבורה-לאה קיבלה אותם בסבר פנים יפות ופתחה ואמרה: "כולנו חסידי אבינו-רבנו אנו, וכולנו חייבים למסור את נפשנו בפועל ממש עבור אבינו-רבנו ועבור תורתו, תורת הבעש"ט!"... היא פרצה בבכי נרגש שקטע את דבריה.

החסיד ר' משה מייזליש התרגש מן הדברים. הוא קם ממקומו וקרא בבהלה: "מה הדבר? אימרי לנו על מה הבכי הזה? אני הראשון שמוכן למות באש או במים עבור רבנו הגדול ועבור תורת הבעש"ט!".

הרבנית דבורה-לאה השיבה: "ראשית, הנני דורשת מכם להישבע שבועה חמורה שאין לה הפרה שתקיימו את אשר אומר לכם, ודעו שאתם נשבעים גם על דבר הנוגע לנפש אדם".

דבריה אלה הרתיעו לרגע את החסידים, אבל הם נזכרו כי כבר החליטו לעשות ככל אשר תאמר להם וניאותו להישבע לה כרצונה.

"עכשיו הנני ממנה אתכם לבית-דין", אמרה הרבנית, "ואתם תקבלו עליכם לגזור ככל אשר אומר לכם". בשרם של השלושה נעשה חידודין-חידודין.

הרבנית סיפרה להם, כי סיבת הסתגרותו של אביה היא קטרוג קשה שהתעורר למעלה על המשך הפצתה של תורת החסידות. הרדיפות מצד המתנגדים והקרע שנוצר בין רועי החסידות עצמם, הם הביטוי לקטרוג העליון הנורא. היא גילתה להם דברים ששמעה מאביה, ולפיהם הקטרוג שהתעורר על כללות החסידות מופנה עכשיו ישירות אליו, והוא מרגיש שבאה עתו ח"ו.

שלושת החסידים ישבו המומים ונדהמים למשמע הדברים. הרבנית ציטטה לפניהם מדברי אביה: "שלושים שנה צריך האילן הטוב לעידור וניכוש עד שייתן פריו. תורת הבעש"ט והמגיד ממזריטש נהייתה אך עתה לאילן חי, ועתה נתעורר הקטרוג העלול לגדוע את הכול. רוצה אני לחיות כי אני רוצה לעדור ולנכש את אילן החסידות, כדי שייתן את פריו עד ביאת הגואל. מורי המגיד ניבא שיבואו עלי זמנים קשים. ראיתי עכשיו את מורי ואת הבעש"ט, אבל פניהם היו שחורות, סימן שתורתם בסכנה ואות הוא שנגזר עלי...".

"ובכן", סיימה הרבנית, "החלטתי למסור את חיי תמורת חיי אבי. רוצה אני להיות כפרתו. אני נותנת את ימי ושנותי לאבי. אני אלך למיתה ואבי יילך לחיים טובים וארוכים, כדי שיוכל לקיים את האילן אשר נטע. ובזה אזכה גם אני בתורתו של אבי".

בלבבות נרגשים ובעיניים דומעות נאלצו שלושת החסידים, שישבו כבית-דין, לקבל את דבריה של בת הרבי.

בלילה הראשון של ראש-השנה אחרי התפילה, יצא הרבי מבית-הכנסת, ובניגוד למנהגו שלא לדבר כלל בלילה הראשון, שאל על דבורה-לאה. כשראה אותה החל לומר לה: "לשנה...", אבל היא שיסעה את דבריו ואמרה: "לשנה טובה תיכתב ותיחתם! אבא, אל נא תדבר".

ביום השני של ראש-השנה חלתה הרבנית דבורה-לאה ולמחרת, בצום גדליה, גברה מחלתה. בקשתה האחרונה מאביה היתה כי יחנך וידריך את בנה יחידה, מנחם-מענדל, שאך עתה מלאו לו שלוש שנים. הרבי הבטיח לה זאת ואמר: "בנך מנחם, נוחם הוא לי, נוחם יהיה לך ונוחם יהיה לישראל".

הרבנית דבורה-לאה נסתלקה בדעה צלולה, מתוך הכרה שהיא מוסרת את נפשה למען חיי אביה ולמען תורת הבעש"ט. בימי ה'שבעה' התפלל הרבי בעצמו לפני התיבה את כל שלוש התפילות והפעוט היתום אמר את הקדישים.

בימים שאחר-כך אמר הרבי, כי מסירות-נפשה של בתו הצילה אותו ואת תורת החסידות. הוא קיים את אשר הבטיח לה, וגידל בביתו ובחדרו את הילד היתום, שנודע ברבות הימים כאדמו"ר ה'צמח-צדק', הנשיא השלישי של חסידות חב"ד.

ושמה של הרבנית דבורה-לאה נותר חרות בלב החסידים כדמות מופת של אשה גדולה בדעת וביראת-אלוקים שמסרה את חייה למען המשך נביעתו של מעיין החסידות.