סיפור חסידי שבועי

מציוריו החסידיים של האמן ר' יחיאל אופנר (כניסה לגלריה)

נס במעיין

"היי, עצרו!", הדהדה הקריאה במרחב הפתוח.

תושב היישוב נווה-דניאל שבגוש עציון והאורח שצעד לצידו עצרו מהליכתם בשביל המוביל למעיין עין אל-קסיס, הסמוך ליישוב.

זה היה יום שישי שגרתי, כ"ז בסיוון תשס"ו. הצעירים ביקשו לטבול במי מעיין השכבה, שמימיו מתנקזים אל בריכת בטון גדולה, כפי שנהגו כמה וכמה תושבים לעשות מדי ערב שבת קודש. למשמע הקריאה עצרו והסתובבו לאחור. הם ראו את משה בן-חמו, שכנם, מנופף להם ממרחק. "בואו, חוזרים ליישוב", אמר משה. "פתחו את המקווה החדש".

התושב ואורחו סבו על עקבותיהם והצטרפו לבן-חמו. איש מהם לא שיער שברגע זה ניצלו חייהם.

תחילתו של הסיפור בר' אלכסנדר לוקצקי ז"ל, חסיד חב"ד תושב נווה-דניאל, שאת רוב שנותיו עשה בברית-המועצות הקומוניסטית. אלכסנדר נפטר לפני שנה, בעקבות דום לב, ואנשי היישוב ביקשו לחשוף את חלקו בסיפור מופלא זה.

אלכסנדר, או סאשה בפי מכריו, נולד במוסקווה בשנת תש"ח. הוריו כבר גדלו בצל המשטר הקומוניסטי, שהצליח לגדוע כמעט כל זכר מחיי היהדות, אך שרידים של מורשת הועברו אליו מסבו, שנהג לקחת אותו מפעם לפעם לבית הכנסת החב"די 'מארינה רושצ'ה', שלימים ייגאל ויהפוך למרכז יהודי מפואר. שם למד סאשה להכיר את יהדותו. הידיעה הזו תחלחל בו וברבות השנים תעצב את אישיותו.

הוא שירת בצבא האדום, למד באוניברסיטה ושם הכיר את העתידה להיות רעייתו. השניים החלו אט-אט להתקרב לצור מחצבתם, והחלו להגיש בקשות לעלייה לארץ, אך נדחו. כעשר שנים היו מסורבי עלייה.

בזמן הזה הצטרפו בני הזוג לפעילות המחתרתית של חסידי חב"ד, להנחלת היהדות תחת אפה של המשטרה החשאית. סאשה היה לגבאי בית הכנסת 'מארינה רושצ'ה', ואף הצליח ליצור קשר עם הרבי מליובאוויטש בניו-יורק וקיים עמו תקשורת סמויה. בעקבות הוראה מהרבי עסק בבניית מקווה טהרה בתוך בית הכנסת, למורת רוחם של השלטונות. אלה סגרו את המקווה, ואולם סאשה היה יצוק מפלדה. המקווה נפתח שוב.

גם כשעלה סוף-סוף לארץ, בשלהי שנות המ"מים, לא נח על זרי הדפנה. הוא הוסיף בעשייה בלתי-נלאית ביישוב נווה-דניאל, שבו בחר להתגורר. בין היתר יזם בניית מקווה גברים ביישוב.

היישוב עדיין היה צעיר. טרם הושלמה בניית המדרכות ולא כל הכבישים נסללו, ואולם סאשה החל ללחוץ על ועד היישוב, ובמיוחד על יושב-הראש אהרוני נויבואר, להקים מקווה שישרת את התושבים, שנאלצו לרדת למעיין הנסתר כדי לטבול.

נחישותו של סאשה סחפה אחריה את נויבואר. הוא הצטרף למיזם בכל התלהבותו. בשלב הראשון השיגו תקציבים לבנייה. אחר-כך הגיעו התכניות. על הקרקע עלו פועלים. השלד החל להיבנות.

זה היה תהליך ארוך ומפרך, שנמשך חודשים רבים. סוף-סוף, ביום חמישי אחד, ניצב המבנה כמעט מושלם, עם חשמל, מים וריהוט. סאשה ונויבואר הנרגשים הביטו בחלום שהתגשם, ואמרו זה לזה: "קדימה, נלך אל הרב".

הם פנו לביתו של הרב מתניה בן-שחר, רבו של היישוב עד היום, וביקשו את הסכמתו לחנוך את המקווה כבר ביום שישי הקרוב. הרב היסס – עדיין לא הורכב מעקה בטיחות, ויש עוד סיומות שטרם נעשו – אבל סאשה לחץ ולא הרפה. "אנחנו נביא את הקבלן והוא יעבוד בלי הפסקה, עד שהמקווה יהיה מושלם", הבטיח לרב. הם הביטו זה בזה והבינו שהופכים עולמות כדי לסיים בשעות הקרובות כל מה שצריך.

הקבלן אכן הוזעק, והמעקה הותקן. המקום נוקה ומורק, ובאותו יום שישי הועברה הודעה לציבור על הפתיחה החגיגית. שמחה גדולה נרשמה ביישוב. קבוצה גדולה של תושבים, ובהם סופר סת"ם ואחרים, שנהגו לפקוד בקביעות את המעיין, הודו לכל העוסקים במלאכה על ההישג המיוחד.

זו הייתה שעת אחר הצהריים. ההכנות לשבת בעיצומן. ופתאום החריד פיצוץ עז את שלוות היישוב.

כוחות הביטחון הוזעקו לאזור. עשן הפיצוץ הוביל אותם אל החורשה ההררית והסלעית שנמצאת לא הרחק, מאתיים מטרים בלבד מכביש הגישה.

בתוך זמן קצר התחוור גודל הנס שאירע: מחבלים הטמינו מטען חבלה במעיין עין אל-קסיס. המטען כוּוַן להתפוצץ בדיוק בשעה שבה נהגו הטובלים לשהות בו. אלא שאיש לא היה במעיין באותה שעה. כל זה בזכות עקשנותו של סאשה לוקצקי.

שמחה אדירה פרצה ביישוב למשמע הנס הגדול, והיום הזה חקוק בזיכרון דברי ימי היישוב עד היום, ואף יש יוזמה לציינו כ'יום נס' שנתי קבוע.

"זה היה המופת של סאשה", אומר אהרוני נויבואר, "מופת של נחישות ומסירות נפש. למדתי מזה שיעור לחיים, שכאשר נמצאים בצומת דרכים של נתינה ואחריות, צריך להמשיך בו, כי זה מציל חיים. זאת למדתי מסאשה, וזה הוביל אותי לעשייה בחברה לפיתוח גוש עציון. כזה היה: איש יצוק מאמונה, שדבר אינו יכול להזיזו מן המטרה. שיהיו דברים אלה לעילוי נשמתו".