סיפור חסידי שבועי

זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז (1967), יזם הרבי מבצע לעידוד הנחת תפילין. במענה לקריאתו, שלוחיו בארץ ישראל יצאו להניח תפילין עם חיילים, ומשם התפשט המבצע אל כל רחבי העולם. הרבי היה המנהיג היחיד בשעתו שהעניק תקווה לעמנו, בעזרת מבצע זה, וכך, לאחר שהמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מזהיר, הייתה התעוררות רוחנית אדירה בקרב עם ישראל, והתפילין הפכו להיות סמל הניצחון. אריאל שרון, אחד מגיבורי אותה מלחמה, צולם כשהוא מניח תפילין בכותל המערבי המשוחרר.
הרבי היה מאוד מרוצה מכל זה, אך בסופו של דבר, ההתלהבות מהמבצע דעכה. כחצי שנה לאחר מכן, בסביבות חג החנוכה, קרא הרבי להגביר מחדש את המבצע, לצאת אל הנוער ולעודדם להניח תפילין.
במקרה, בדיוק אז התגלגלה לידי הזדמנות פז. לאחר שעברתי לשמש כשליח חב"ד במטרופולין "הערים התאומות" במינסוטה, פעלתי רבות עם "תנועת הנוער בני ברית", ובאותו חג החנוכה הוזמנתי לשאת את המשא המרכזי בוועידה האזורית שלהם. הוועידה התקיימה בשטח בית הספר העל־יסודי בהיילנד פארק, ס׳ פול, בסמיכות למקום מגוריי.
שלושה מרצים שונים מאוד האחד מן השני הוזמנו לשאת דברים באירוע: "היפי" מרובע הייט־אשבורי המפורסם בס׳ פרנסיסקו, ערש הולדתה של תנועת תרבות הנגד; חבר בארגון המחאה האפרו־אמריקאי "הפנתרים השחורים"; ואנוכי. שובצתי לפתוח את יומה השני של הוועידה, ולשאת דברים בפני כמאתיים נערים יהודיים וכמאתיים וחמישים נערות יהודיות.
מיד כתבתי לרבי על הוועידה, והוספתי רעיון שעלה בדעתי.
כאשר עיינתי מבעוד מועד בתוכנייה, שמתי לב שמשהו חסר. "אתם ארגון יהודי", אמרתי למארגנים. "איך זה שלא מתקיימות שום תפילות?" קידום שמירת המצוות לא נמנה בין מטרותיה של "תנועת הנוער בני ברית", ובכל זאת, התעקשתי שיתקיימו תפילות לפני שאשא דברים – הבנים יניחו תפילין, ולבנות תיערך תפילה מיוחדת משלהן. הם הסכימו, והקציבו לי חצי שעה – משמונה וחצי עד תשע בבוקר, לצורך הנחת תפילין ותפילה.
די סיבכתי את עצמי עם התוכנית הזו, שכן כעת ניצבתי בפניי בעיה: מהיכן אשיג מאתיים זוגות תפילין?
כמה חודשים קודם, בחודשי הקיץ, הגיעו שני בחורי ישיבה מניו יורק כדי לפעול בשליחות בערים התאומות במסגרת תוכנית שליחות מיוחדת. פניתי אליהם כדי לבדוק אם יוכלו לבוא שוב לחנוכה. "יש לנו הזדמנות למנף את מבצע תפילין בצורה רצינית", אמרתי להם בטלפון, "אבל אני צריך שתעזרו לי להשיג מאתיים זוגות תפילין, או הכי קרוב לכמות הזו". הם התרוצצו בין כל חנויות תשמישי הקדושה בניו יורק, והצליחו לרכוש מאה שלושים ושבעה זוגות תפילין, תמורת שמונה עשרה דולר לזוג. זה היה מזמן; כיום, תמורת מחיר זה, אי אפשר להשיג אפילו את רצועות העור לתפילין.
כמובן, שזה עורר בעיה נוספת: מהיכן אשיג את הכסף עבור כל כך הרבה זוגות תפילין? אך כאשר כתבתי לרבי וסיפרתי על ההתקדמות, הוא הגיב, "זהו מבצע תפילין יוצא מן הכלל. עלות התפילין תשולם מכאן".
שני בחורי ישיבה, שמואל שפריצר ושלום בער קלמנסון, טסו למינסוטה עם מאה שלושים ושבעה זוגות התפילין, ובעזרת הרב אשר זיילינגולד, רב בית הכנסת שלנו, יצאנו למחרת – ביום רביעי – לוועידה. בו ביום, עוד לפני הפתיחה הרשמית של הוועידה, הספקנו להניח תפילין עם כעשרים או שלושים נערים.
למחרת, ביום חמישי, הרב זיילינגולד ערך תפילה מקורית עבור הנערות באולם בית הספר, בעוד אני והבחורים נפגשנו עם הנערים בחדר המוזיקה. הם ישבו על כיסאות שהיו מסודרים סביב החדר, ובמרכז החדר הדגים ידידי, ראלף בירנברג, מנהל "תנועת הנוער בני ברית", כיצד מניחים את התפילין. במקביל, התרוצצנו סביב החדר כדי לוודא שכולם מניחים את התפילין כראוי.
בירכנו, ואחר כך קראנו יחד קריאת שמע של שחרית – וכך קיימנו שתי מצוות בו־זמנית. עשינו כך גם עם יתר שישים הנערים, והצלחנו לסיים תוך חצי שעה.
בהמשך, במשא המרכזי, שוחחתי על נושא הוועידה: הזכות להיות שונה. "יש לכם את הזכות להיות שונים", אמרתי לקהל, "אבל רק אם בשוני הזה, תהיו צודקים, ותעשו את הדבר הנכון. והדרך היחידה לדעת מה באמת נכון, היא להביט כלפי מעלה. ה' הוא הקובע הבלעדי מה טוב ומה לא; אחרת, הכול רק יחסי".
לאחר מכן התקשרתי אל מזכירו של הרבי, הרב חדקוב, כדי לדווח בגאווה שהנחנו תפילין עם מאתיים נערים.
ברוב התלהבותי, לא קלטתי שהרבי בעצמו נמצא על הקו ומאזין לשיחה מחדרו. לפתע שמעתי את קולו ביידיש: "ומה לגבי מחר?" שאל הרבי.
"אני לא רוצה להגזים!" אמרתי. עצם העובדה ש"בני ברית" הסכימו לפתוח את הוועידה שלהם בהנחת תפילין, הייתה כשלעצמה חסרת תקדים.
"בדבר זה, אין הגזמה", השיב. "חזור אליהם, ואמור להם שצריך לעשות זאת שוב מחר".
אני אמרתי, אני לא רוצה להגזים, אבל הרבי אמר לי, עשה זאת שוב!
אחר כך שאל, "האם התקשורת נכחה במקום? טלוויזיה?", והוסיף, "האם הדלקתם נרות חנוכה?"
בדרך כלל אני מזמין את התקשורת לסקר את האירועים שלנו, אך כאן לא היה מדובר באירוע שלנו – היה זה אירוע של "בני ברית". למרות זאת, הרבי רצה שהוא ישמש כהצהרה פומבית של ממש, ושיקבל חשיפה נרחבת.
אחר כך הוסיף, "אמור להם שאנו נכסה מחצית מהעלות עבור כל נער שירצה לרכוש זוג תפילין".
בוודאי תוכלו לתאר לעצמכם כיצד הרגשתי כאשר חזרתי אל ראלף בירנברג כדי לספר לו את כל זה. לחשתי פרק תהילים, וניגשתי לשוחח עמו. "הרבי היה כל כך מרוצה מכך שהוועידה נפתחה בהנחת תפילין", גמגמתי, "שהוא הציע שנעשה כך גם מחר". המתנתי בנשימה עצורה.
"רעיון מצוין!", אמר המנהל.
"הרבי גם אמר שהוא יכסה את מחצית העלות עבור כל נער שירצה לרכוש תפילין", הוספתי, ועל כך הגיב ראלף: "ובני ברית יכסו עשרים וחמישה אחוזים נוספים". כעת, כל נער היה יכול לרכוש זוג תפילין תמורת ארבעה וחצי דולרים.
כאשר שבתי ודיווחתי לרב חדקוב שנוכל לעשות את כל מה שהתבקשנו, הוא התקשר אליי חזרה כעבור כשתי דקות כדי להודיע שהרבי רשם פתק קטן עבורי, "ת"ח, ת"ח, ת"ח על הבשורות הטובות". לקבל מהרבי תודה – או כלשון השגורה אצלו, "תשואות חן" [ת"ח, בראשי תיבות] – אחת, היה משהו מיוחד. לקבל שתיים – נחשב למדהים. שלוש היה יוצא מגדר הרגיל.
למחרת עשינו זאת שוב. בינתיים הצלחנו להשיג זוגות תפילין נוספים, והרב זיילינגולד הוביל תפילה מיוחדת עבור הנערות שכללה "מודה אני", קריאת "שמע", ודרשה מעוררת השראה.
הכול הסתדר בצורה הטובה ביותר, והסיפור סוקר בכל העיתונים היהודיים בשפה האנגלית ברחבי העולם. זמן מה לאחר מכן, שמעתי מרב מסוים מבולטימור שביקר אצל הרבי וראה שעל שולחנו מונחות תמונות שלנו מניחים תפילין עם הנערים.
"באופן כללי", העיר הרבי לאותו רב, "אינני בעל התפעלות. אך מזה אני מתפעל".
הרב משה פֶלֶר משמש כשליח הראשי של חב"ד למדינת מינסוטה, ארצות הברית, משנת תשכ"א (1961). הוא רואיין בחודש כסלו תשס"ו (2005) ותשע"א (2010).