סיפור לילדים בהמשכים

פרק ראשון: אש בכל פינה

באמצע הלילה התעוררנו בבהלה. אזעקה עולה ויורדת וקולות של פיצוצים עזים החרידו את חלל האוויר. יוֹקֶה פרצה בבכי היסטרי ואמי ניסתה להרגיעה. מיקֶה אחותנו הגדולה מיהרה להתעטף בחלוק בית. אבי רץ אל החלון והציץ דרכו החוצה. הוא נראה ונשמע לחוץ מאוד. "אין זמן לחלומות, כל שנייה שאנחנו פה זו סכנת חיים", אמר והאיץ בנו לרדת למרתף. שוב רץ אל החלון ושוב חזר אלינו, דוחק בנו להזדרז.
בתוך כשתי דקות היינו כולנו מוכנים.
"מה קורה?", שאלה אמי את אבי בחרדה, תוך שאנו יורדים בדילוגים במדרגות. "הם מפציצים אותנו עם מטוסים ואנחנו יורים אליהם פגזים, זה לא יעבוד", תיאר ופירשן את המצב. "אז מה יהיה?", הוסיפה אמי לשאול אותו, משל היה חוזה עתידות. במקום לענות מילולית, הגיב בשיעול כבד ובמבט נואש.
נכנסנו בריצה אל המרתף. שכנים נוספים כבר היו בו ואחרים הוסיפו להידחק לתוכו. לא שאכן היה בו למנוע פגיעה במקרה של הפצצה ישירה, אבל הוא היה המקום המוגן ביותר בבניין המגורים שלנו.
מישהו הפעיל רדיו. הקליטה הייתה לקויה ובכל זאת לא היה אפשר לטעות בקול החד והצלול שבקע מהמכשיר, קולה של המלכה וילהלמינה. לא כל מה שאמרה הצלחתי לשמוע, לא כל מה ששמעתי הבנתי ולא כל מה שהבנתי אני זוכר. אבל המילים הבאות נחרתו היטב בזיכרוני: "בשם הולנד ובשמם של בני עמי, הריני מביעה מחאה נמרצת נגד גרמניה".
איש כמובן לא יכול היה לנחש כי בתוך ימים מספר תמולט היא עם כל בני משפחתה – לאנגליה. אבל באותם רגעים מפחידים ומאוד לא נעימים, דבריה נסכו בנו כוח ועידוד.
כל זה קרה באור לב' באייר ת"ש (10 במאי 1940), הלילה שבו גרמניה הנאצית נעצה את ציפורניה בהולנד השלווה, וגררה אותה – נדהמת והמומה – אל תוך מעגל הדמים הזוועתי של מלחמת העולם השנייה.
כשהבוקר האיר, נרשמה רגיעה בקולות הנפץ וביבבות הצופרים. יצאנו החוצה אל הרחוב כדי לפגוש שכנים ומכרים ולהחליף איתם חוויות. מולנו התגוררה משפחת פאן זוידֶן היהודית. לסימון ולרחל פאן זוידן הייתה בת יחידה, חיני שמה. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים ומבוגרת מיוקה בחצי שנה. אני ואחותי היינו בני בית אצלה והיא הרבתה לבקר בביתנו.
את אביה, סימוֹן פאן זוידן, אהבתי מאוד. תמיד חייך אליי בלבביות ולכן בכל הזדמנות אפשרית השתדלתי להגיד לו "שלום" או "בוקר טוב", כדי לזכות בחיוכו הטוב שלוּוה במנוד ראש ידידותי. אבל באותו בוקר הוא לא חייך אליי. פעמיים אמרתי לו "בוקר טוב מר פאן זוידן", אך הוא לא שם לב. רק בפעם השלישית הבחין בי והשיב לי בתנועת ראש רפה. הוא נראה מוטרד מאוד.
לא הרחק ממנו עמדה רחל אשתו, ששידרה גם כן מתח רב. עמידתה הייתה כפופה מעט ובאחת משתי ידיה תפסה בצווארון שמלתה. כשעברתי לידה שמעתי אותה מחליפה דברים עם שכנים לא יהודים. "אנחנו חוששים מאוד", אמרה להם. "זה לא סוד מה עשו הגרמנים לאחינו היהודים בפולין. כולנו שמענו על מעשי הטבח, על ההתעללויות האכזריות ועל שריפת בתי הכנסת וספרי התורה". כשאמרה זאת עמדו דמעות בעיניה.
השכנים נדו לה בהזדהות. אישה גבוהת קומה שהתגוררה ברחוב שלנו ושרק את פניה הכרתי, אמרה, "כאן בהולנד זה לא יקרה. זה פשוט לא יכול לקרות. אנחנו לא ניתן לדברים האלה להתרחש". היא אמרה זאת בכנות ולרגע הצליחה להצית ניצוץ של אמון ותקווה בעיניה של רחל.
אבל מהר מאוד התברר כי דברי הנוחם של האישה הגבוהה לא היו אלא משאלת לב נחמדה.
בחמשת הימים הבאים עשה צבא הולנד ניסיונות נועזים לבלום את הצבא האדיר של גרמניה, אבל זה היה לחלוטין חסר סיכוי. כמו שיירת נמלים שמנסה לעצור עדר פילים. בתוך פחות מיממה הכניע הלוּפְטְוַואפֶה (חיל האוויר) הגרמני את חיל האוויר ההולנדי הקטן, שמנה פחות ממאה וחמישים מטוסים. בנוסף, הצניחו הגרמנים צנחנים על גשרים מרכזיים במדינה והחדירו כוחות שריון גדולים לעומק שטחה. כניעתה של הולנד הייתה בלתי נמנעת.
בצהרי יום שלישי, ו' באייר, חמישה ימים מתחילת המתקפה, החלה הפצצה אווירית מאסיבית על רוטרדם, עיר מגורינו. שתי להקות מפציצים שביחד מנו תשעים מטוסי שׁטוּקה ומֶסֶרשׁמיט, הנחיתו על העיר פצצות רבות עוצמה. בתוך כשעה נמחק כל מרכז העיר ובתוכו גם הרובע היהודי. בניינים היסטוריים יפהפיים, אלפי חנויות ובתי מגורים, מרכזים רפואיים, מלונות, בתי כנסת ולהבדיל אלפי הבדלות, כנסיות – הפכו עיי חרבות. להבות אש עלו מכל פינה.
אנחנו עצמנו התגוררנו בשכונת בּלֵידוֹרפּ השקטה שבקצה העיר, ולכן לא ספגנו הפגזות ישירות. אבל גם אצלנו הבתים זעו ונעו כמו ברעידת אדמה. אמי ארזה סלים עם אוכל, שתייה ומעט בגדים הכרחיים, למקרה הצורך. ובינתיים שהינו במרתף, נושאים תפילה נרגשת שההפצצות לא יגיעו אלינו ויחריבו את הבתים מעל ראשינו.
כשנשמעה אזעקת ארגעה, יצאנו מהמרתף. ריח חריף של שריפה היכה באפינו. ניירות שרופים ופתיתי אפר התעופפו מעלינו וזיהמו את האוויר. בעלי חיים התרוצצו מצד לצד כמטורפים. ראיתי כלב מסכן שזנבו נחרך, נובח בקול משונה, וחתולים שספגו כוויות, מייללים באומללות.
סבי וסבתי וכמה מדודותיי התגוררו במרכז העיר. אבי שהיה בן בכור להוריו, חש אחריות יתרה להם ולאחיותיו. "אני נוסע לראות מה מצבם", הודיע אבי. אמי ניסתה לעצור בעדו, מפני שחששה לשלומו ומשום שרצתה אותו קרוב אלינו באותן שעות של מתח וחרדה. אבל אבי היה נחוש בדעתו. הוא נכנס למכוניתו ויצא לדרך. כבישים רבים נחסמו כתוצאה מהרס של בתים או על ידי מחסומים משטרתיים. אבל אבי מצא בכל פעם דרך עוקפת, ובעקשנות האופיינית לו התקדם אט אט אל היעד.
רק כשכבר היה רחוק מספיק מהבית, הרשיתי לעצמי להגיח ממקום מסתורי מאחורי גב הכיסא שלו. ברגע הראשון נדהם ואפילו כעס עליי. "מי הרשה לך לבוא איתי?!", דרש להבין. "גם אני דואג לסבא וסבתא", עניתי בפשטות. לחזור לאחור הוא לא רצה ועל כן לא נותרה לו ברירה אלא להשלים עם נוכחותי. "אבל שלא תעז לצאת אפילו לרגע מן המכונית!", הזהיר אותי בנימה חמורה.
ככל שהתקרבנו למרכז העיר, מוקד ההפצצה, כך גדלו ממדי החורבן. בכל מקום שריפות, בתים הרוסים ושברי זכוכיות מפוזרים. אנשים מיואשים רצו מצד לצד וזעקו שמות של יקיריהם.
אחרי מסע רצוף מכשולים הגענו סוף סוף אל רחוב פאן דֶר וְרְפְסְטַראט, בו שכן ביתם הפרטי של סבי וסבתי. המשכנו עד מספר חמישים ושש. המראה שנגלה לעינינו היה מזעזע. הבית בער. לשונות אש מרושעות נשלחו מבעד לחלונותיו ודלתותיו. אבי עצר את המכונית בחריקת בלמים וזינק מתוכה; לא לפני שחזר על אזהרתו הקודמת לבל אעז לצאת החוצה.
מתוך המכונית עקבתי בחרדה גוברת אחרי אבי נכנס פנימה אל הבית הבוער, רץ כאחוז תזזית בין החדרים, צועק "אבא" ו"אמא", קורא בגרון ניחר בשמות אחיותיו.