סיפור לילדים בהמשכים

פרק עשרים ושישה: אל התחנה הסופית

עד לאותו יום היו במחנה קבוצות מסויימות שזכו להגנה כלומר ששילוחם לאושוויץ או למחנות השמדה אחרים, עוכב. זמנית כמובן. בכלל החיים תחת הכיבוש הנאצי היו זמניים מאוד. מי שזכה לפקוח עיניים בבוקר, לא יכול היה לדעת היכן יהיה (אם יהיה...) בערב.

ר' מענדל עצמו, לדוגמה, נמנה אף הוא עם אחת הקבוצות הללו. ההגנה שלו הייתה אמנם עראית מאוד והיא חודשה כל שבוע מחדש, ובכל זאת בדרך זו הצליח לשרוד במחנה כמעט שנה (!) וזאת בזמן שרוב האסירים שהו בווסטרבורק ימים או שבועות בלבד בטרם נשלחו אל מותם ("מזרחה"). המעמד המיוחד לו זכה ר' מענדל נזקף כזכור לזכות הפנייה המיוחדת של המועצה היהודית הראשית (יוֹדְסֶה רַאט) ולזכות היותו חזן מצויין שהנהלת המחנה נהנתה מזִמרתו.

היו עוד פרוטקציונרים שהגרמנים ברוב חסדיהם הואילו לדחות מעט את הוצאתם להורג. ביניהם יהודים שלא עלינו התבוללו ונישאו לבני או בנות זוג שאינם יהודים. למרבה הצער היו גם כאלה. בסוף, גם עליהם לא חמלו הגרמנים ושרפו אותן בכִּבשנים. אבל חיסולם נדחה לשלב מאוחר יותר.

והיו החולים בבית המרפא המקומי. גם הם הושארו בווסטרבורק לכל תקופת אישפוזם.

למעשה, העניין הזה די מוזר כשחושבים עליו: הגרמנים הארורים שלחו יום יום רבבות בני אדם בריאים ושלמים אל המִשרפות. וביחד עם זה, כשאנשים במחנה המעבר חלו, הם אִפשרו להם להתאשפז ולקבל טיפול רפואי כלשהו. מישהו יכול להבין את זה? אולי הם עשו זאת על מנת להטעות את האסירים. כדי שהם יאמינו שאכן שולחים אותם למחנות עבודה במטרה לסייע למאמץ המלחמתי הגרמני ולא כדי לחסלם. כי אם כל האסירים היו קולטים תכף את האמת הפשוטה, ייתכן שהיו מתקוממים ויעילותה של מכונת הרצח הנאצית הייתה נפגעת.

מהסיבה הזאת, כל מי שהיה לו אפילו מיחוש קל בווסטרבורק, ביקש מיד להתאשפז. כי זה היה סוג של 'תעודת ביטוח' זמנית. לצד אלה היו כמובן מי שסבלו מבעיות בריאותיות כרוניות, שחלו במחלות רציניות או שנפצעו תוך כדי שהייתם בווסטרבורק. כל אלה זכו לטיפול מסויים בבית המרפא המקומי, ושילוחם כאמור נדחה.

לא עוד. ברגע שאוס דר פינטן נכנס לתמונה הוא ביטל את כל קבוצות ההגנה. האכזר הודיע כי מכאן והלאה כולם – כולל החולים הקשים ביותר! – יישלחו "מזרחה" בהתאם לתוכנית העבודה המסודרת של האֶס אֶס, בלי שום שיקול צדדי.

בהתאם לכך, רשימת 1,015 האסירים שנועדה לשילוח בליל ט"ו בשבט כללה 277 חולים ו-40 ילדים מבית היתומים. מבחינתו של אוס דר פינטן, החולים והיתומים קטנים היו הראשונים להתפטר מהם. שכן הם צרכו מזון ותרופות וזללו את משאביה הכספיים של גרמניה בלי לתת לה בחזרה כל תמורה...

אם לפלח את רשימת המגורשים באותו לילה, למינים וגילאים, החלוקה הייתה כזו: 340 גברים, 454 נשים ו-221 ילדים. אחד הגברים היה – ר' מענדל רוקח. אחת הנשים הייתה – צילה אשתו. וארבעה מאותם ילדים היו – סוניו חברי הטוב, שתי אחיותיו שיינה'לה ומרים ואחיהם הקטנטן שלום.

משאלתה של צילה להתאחד עם משפחתה, התגשמה אפוא במלואה... הגרמנים השאירו אותם מאוחדים גם בעת ששילחו אותם מווסטרבורק אל מחנה ההשמדה אושוויץ.

אבל ברשותכם אחזיר אתכם כמה שעות לאחור, אל היום שקדם לאותו לילה מר ונמהר, לילה שבו במקום לשבת מול צלחת עם פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ולחוג את ראש השנה לאילנות, עשו ששת בני משפחת רוקח את דרכם אל תחנת חייהם הסופית.

בבוקרו של יום, כשר' מענדל הבין שהרעה כלתה אליו והוא ובני משפחתו עומדים להיות מוסעים ל"מזרח", החליט להקדיש את השעות האחרונות שלו בווסטרבורק לחיזוק רוחם של דיירי בית היתומים העזובים והמסכנים. בין מאות הילדים הוא כמובן פגש גם את... ילדיו שלו.

בסיועו של מנהל הבית, אסף ר' מענדל את הילדים אל חדר האוכל שהתמלא מיד מפה לפה. הילדים עמדו צפופים על ספסלים וכיסאות, סקרנים ומתוחים לדעת על מה ולמה כונסו.

שקט השתרר באולם ור' מענדל פתח את פיו ואמר לילדים כך: "ילדים יקרים ואהובים. אֲלמד אֶתכם כעת כמה שירים שלא תשכחו עד יומכם האחרון". הילדים הצעירים והתמימים לא תיארו לעצמם כמה קרוב הוא יומם האחרון. ואז הוא לימד אותם שירים שונים שהמוטיב המרכזי שלהם הוא אמונה בקב"ה ובנצחיותו של עם ישראל.

שעה ארוכה שר עם הילדים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", ועוד שירים כיוצא באלה.

"לא משנה מה יקרה", הוסיף ר' מענדל בקולו הרם והצלול, "לכל מקום שתלכו וגם כאשר תרגישו שהלב שלכם מתמלא צער ובדידות, תשירו את השירים האלה בהתלהבות ותדעו שה' הוא אבא שלכם ואתם ילדיו האהובים". הרגעים המיוחדים הללו היו אולי רגעי השיא בחייו של ר' מענדל רוקח. באותה שעה שבה עשה במחיצת הילדים ורומם את רוחם כהכנה לבאות, הגיעה נשמתו של החזן האהוב לפסגות מופלאות של דבקות בה' ושל אהבת ישראל.

ליל ט"ו בשבט היה לילה קר ומושלג. בשעה שתיים לפנות בוקר החלו האחים והאחיות בבית המרפא להלביש את החולים ולהכין אותם למשלוח. סדרני המחנה הביאו סוס ועגלה פתוחה. על העגלה העמיסו את החולים והובילו אותם אל הרציף. על הפסים עמדה רכבת להובלת בקר. דלתות הרכבת היו נעולות ואנשי האס אס שנעלו מגפיים גבוהים ולבשו מעילים חמים במיוחד, הודיעו כי הדלתות ייפתחו כאשר כל ה'נוסעים' כולם יגיעו לרציף. כללי הסדר הגרמניים התקשו להכיל מצב שבו קבוצה אחת תועלה על הרכבת כעת ושאר הקבוצות יעולו בהמשך. לכן בינתיים הושכבו החולים על רצפת הרציף, חשופים לקור ולשלג שירד עליהם ללא הפוגה. אחד החולים נפח את נשמתו עוד קודם שיצאה הרכבת לדרכה.

בין החולים היו גם ילדים שלקו באדמת, בדיפטריה ובשאר מיני מחלות. רבים מהם בכו בכי תמרורים. אליהם צורפו גם 40 הילדים מבית היתומים. היו אלה ילדים יתומים ממש או כאלה שהוסתרו על ידי הוריהם במקומות שונים, ונתפסו על ידי הגרמנים ועוזריהם כשהם ללא הוריהם. נשים ונערות רחמניות פרשׂו עליהם חסותן וניסו לעודדם. הן עשו מאמץ להעניק להם תשומת לב וחיבה, והשתדלו ככל יכולתן לשוות למסע הלילי המייסר חזות של יציאה לטיול.

רוב המבוגרים היו ריאליים. ההבנה כי איש לא יוציא זקנים חולים וילדים צעירים ממיטותיהם, באישון לילה, כדי להפיק מהם תועלת כלשהי בהמשך, חלחלה לתודעתם. וברור היה להם כי כל הדיבורים על עבודה תמורת סיפוק מגורים ומזון, אינם אלא כזב.

אבל גם אם קלטו שסופם קרב ובא, שום דבר בעולם לא הכין אותם לעוצמה השׂטנית של תעשיית המוות המפלצתית המכוּנה אושוויץ, עמהּ הם עמדו להיפגש בתוך פחות משלושה ימים.

המשך אי"ה בשבוע הבא