סיפור לילדים בהמשכים

פרק שלושה עשר: מכתב בכיס החליפה

אחרי חצי שנה של ימים אפופי פחד ושל לילות טרופי שינה, בבית, כאשר כל רחש חשוד וכל נקישה על דלת בית סמוך, מפילים את הלב, החליטו ערנה וילדיה לחפש לעצמם מחבוא. ערנה פנתה בעניין זה אל ידידים טובים וביקשה את עזרתם. הללו עשו יד אחת עם המחתרת שפעלה בעת ההיא ברחבי הולנד, במטרה להציל כמה שיותר יהודים.

אנשי המחתרת ההולנדית שידכו בין מסתתרים למסתירים, סיכנו עצמם בהעברת יהודים ממקום למקום, וגייסו כספים למימון פעילותם. עיקר המימון נדרש להנפקת תלושי מזון ומסמכים אישיים מזויפים ולתמיכה במשפחות המסתירות. מרבית מסתירי היהודים עשו זאת משיקולי מצפון והם הסתפקו בכיסוי הוצאותיהם בלבד. אבל היו גם שעשו זאת למען בצע כסף והתשלום שהם דרשו בתמורה להסתרת יהודים, היה גבוה יותר. בנוסף עסקו חברי המחתרת בהולנד בהפרעה לפעילות האֶס אֶס ובביצוע מעשי נקם באנשיו.

החלטתם של ערנה וילדיה להסתתר דרשה אף היא אומץ לב ונחישות. מפני שלא כל אחד מסוגל להתכסות לאורך זמן בזהות שקרית. זאת ועוד: בחלק גדול מהמקרים לא היה אפשר להסתפק בהחלפת הזהות, אלא נדרשה הסתתרות פיזית כפשוטה – בעליית גג זנוחה ומאובקת, במרתף עזוב וטחוב או בקיתון קטן וצר מאחורי דלת מוסווית. יש לא מעט סיפורים על משפחות שלמות שבמשך חודשים ארוכים נאלצו להידחס כסרדינים בקופסה, אל תוך מסתור קטנטן, בלי טיפת אוויר צח ובלי לראות כל התקופה הזאת אור יום.

במועד שנקבע הסירו ערנה, לוקי ויוספינה את הטלאים הצהובים מעל בגדיהם, ובעזרת אנשי מחתרת נועזים הוסעו אל העיירה פוֹרְסְכוֹטֶן השוכנת צפונית מזרחית לעיר האג. בהגיעם לשם, התברר להם כי יהיה עליהם להיפרד זה מזה. ערנה הוסתרה בבית אחד, יוספינה בבית אחר, ואילו לוקי נאלץ להמשיך הלאה, אל מקום מסתור מרוחק מפורסכוטן. הוא הובא אל משפחת איכרים נחמדה שהתגוררה בחווה חקלאית הסמוכה לכפר ששמו הֵל.

את פניו של לוקי קיבלו בעלי החווה, חֵירַרְד ובֶּרְטָה הוֹבְּס. הם עשו את הדבר מתוך חמלה וללא כל תמורה כספית. לבני הזוג היו חמישה ילדים וכדי לא לחשוף את זהותו האמיתית של לוקי, סיפרו להם כי מדובר בבן של ידידים שמשפחתו מתקשה לגדל אותו בעיר שחלקים נרחבים ממנה הופצצו ונחרבו.

במרחק של כמאתיים וחמישים מטרים מן החווה התגוררה משפחת רוּטֶן. אבי המשפחה היה מהנדס מים והוא ואשתו, הורים לשמונה ילדים, הזדהו אף הם עם פעולות המחתרת להצלת יהודים. על מנת לצמצם את הסכנה הכרוכה בהחזקתו, הוחלט מראש כי לוקי יחלק את זמנו בין משפחות הובס ורוטן – חודש אחד אצל זו וחודש אחר אצל זו, וחוזר חלילה. כמו כן הוטלו על תנועותיו מגבלות שונות. נאסר עליו לצאת אל מחוץ לגדרות שהקיפו את חצרות הבתים ואת החווה.

לוקי כמובן לא נשלח לבית הספר המקומי ואף לא הצטרף למארחיו כשהלכו בכל יום ראשון בשבוע לכנסייה. ההנחה ההגיונית הייתה כי ככל שפחות עיניים יראו אותו, כן ייטב. ילדי שתי המשפחות הודרכו שלא לדבר עליו עם איש. במקרה שבו בכל זאת יבחין מישהו בלוקי וישאל אותם שאלות לגביו, הונחו הילדים להשיב כי מדובר בילד הסובל מחרדה עקב ההפצצות הכבדות על רוטרדם וכי הוא נשלח לכפר השקט כדי להחליף אווירה ולהירגע.

ילדי הובס ורוטן חיבבו את לוקי ושיתפו אותו במשחקיהם. במיוחד נקשרו אליו הובר רוטן בן החמש עשרה ואחיו קריס בן השלוש עשרה.

בכפר הקטן והנידח כמעט לא היו משחקים קנויים והילדים יצרו אותם במו ידיהם. הם לדוגמה היו מנפחים בְּאוויר שלפוחית של חיית בר מסויימת ומשחקים בה כבכדורגל. לוקי, כפי שכבר ציינתי בעבר, היה ילד סוער וחסר מנוחה. כתוצאה מכך הוא נגרר לא פעם לחילופי מהלומות קלים עם מי מ'אחָיו', אך אלה הסתיימו תמיד במהירות וביישור ההדורים.

לוקי אהב מאוד את השהייה בחווה. אם קודם לכן הכיר בעלי חיים בעיקר מתמונות בספרים, כעת ניתנה לו הזדמנות לגעת ולטפל בפרות, בכבשים, בעיזים ובסוסים. הוא למד לרכוב על סוס ונהנה מכך. וכשכל הילדים היו יוצאים בבקרים לבית הספר, היה לוקי מצטרף לחיררד ומסייע לו בעבודות החווה. הוא חלב פרות, אסף ביצים מהלולים והאכיל את הכבשים והעיזים. גם עם החתולים שהתרוצצו בשטח ואפילו עם כלב הגדול ששמר על החווה, היה ללוקי שיג ושיח.

עם זאת, לא פעם דיברו ביניהם חיררד וברטה שכאשר לוקי יגדל, הוא לא יהיה איש של עבודות כפיים. "הוא יותר מדי חכם בשביל זה", היה חיררד אומר. ובאמת, לא פעם כשילדיהם הלכו לישון היה לוקי נשאר ער ומציף את זוג מטיביו בשאלות שונות על החיים. הוא אף ניחן בחשיבה מסחרית. לדוגמה, כשנאמר לו בכמה נמכרת כל ביצה, הכפיל זאת מיד במספר הביצים שהיה חיררד מוכר פעם בשבוע בשוק, וחישב במהירות כמה כסף הרוויח. כמו כן הִרבה להתעניינן במונחים בנקאיים ודיבר על השקעות ועל ריביות.

תחביב נוסף של לוקי היה לדוג דגים בתעלות המים שבין השדות. ביחד עם שאר בני המשפחה היו מכינים לעצמם חכות מענפים שמצאו, ויוצאים לדיג. הם היו מוציאים מרץ ונהנים מכל רגע. קריס, שהיה שובב בזכות עצמו, אהב להכות עם ענף על המים ולהרטיב את לוקי. בדרך כלל היה לוקי מגיב על כך באדישות מעושה, אך בהזדמנות ראשונה דאג להחזיר לקריס בתעלול מִשלו.

יום אחד חזר חיררד הביתה וצנח על כיסא. ברטה ראתה מיד שהוא חיוור כמו סיד. "קרה משהו?", נדרכה כמו קפיץ. חיררד סיפר כי קצין אֶס אֶס פגש אותו מחוץ לחווה והתעניין בלוקי. "הוא ידע שאנחנו מארחים אצלנו נער צעיר שלא מבני הכפר והשאלה היחידה שהעסיקה אותו הייתה, אם הוא יהודי", סיפר.

"נו ומה ענית לו?", נתפסה גם ברטה לחרדה וחשה מחנק בגרונה.

חיררד חיקה את נחרת הבוז אותה שחרר בתגובה לשאלת הגרמני, וחזר על המילים שאמר לו: "תהיה בטוח שאין לי שום עסק עם יהודים...". חיררד אמנם התרשם שהקצין האמין לדבריו הנחרצים, אבל עצם העובדה שדבר הימצאו של לוקי בביתם דלף איכשהו החוצה, הסב לו ולרעייתו חוסר שקט נפשי.

לוקי שהיה אז כבן עשר וחצי, התגעגע מאוד לאמו. הוא היה כותב לה מכתבים שאף פעם כמובן לא נשלחו בדואר, אלא הועברו ליעדם על ידי אנשי מחתרת מהימנים. אלה אף דאגו להעביר אליו בחזרה מכתבים שכתבה לו אמו. מי שריכז את הטיפול בהעברת המכתבים בין פורסכוטן להֵל, היה אדם בשם ווֹלמֶר.

באחד מימי חודש סיוון תש"ג, כחצי שנה לאחר שערנה וילדיה עזבו את רוטרדם, עצר שוטר חרש נאצי את וולמר ברחוב. הוא לקח אותו לחקירה וערך חיפוש בבגדיו. מכיס חליפתו הוציא הנאצי מכתב שכתב לוקי לאמו ושוולמר טרם הספיק להעביר ליעדו.

המשך אי"ה בשבוע הבא