סיפור לילדים בהמשכים

פרק שלושים וחמישה: להתחיל הכול מחדש

"אתה ממש מותח אותי", פלטתי.

"טוב, אז נעשה את זה הכי פשוט שאפשר", אמר, חיוך קטנטן נאחז בקצות שפתיו. "אני יהודי".

הבטתי בו נדהם והתקשיתי להוציא הגה מפי.

"סלח לי על שהסתרתי זאת ממך עד לרגע זה", הוסיף נוכח תדהמתי. "אתה צריך להבין אותי... הזהירו אותי שוב ושוב שלא אספר על כך לאיש מפני שהדבר עלול לסכן את חיי".

בתגובה נשלחה ידי אל כתפיו בתנועה מחבקת.

"אתה ממש לא צריך להתנצל בפניי, יאן", אמרתי. "אני לגמרי מבין אותך. לי אתה הרי לא צריך להסביר את הסכנה הגדולה שריחפה מעל ראשו של כל יהודי, ילד או מבוגר. אני פשוט", חיפשתי את המילים המתאימות, "מופתע מהגילוי. מופתע ובהחלט גם... שמח!", הצטחקתי. "רק תסביר לי בבקשה איפה המשפחה שלך הייתה כל המלחמה ואיך זה שבסבא ובסבתא שלך הם לא פגעו?".

"הפעם האחרונה בה ראיתי את הוריי הייתה לפני כשנתיים", אמר יאן והשפיל מבט. "הגרמנים סגרו עלינו מכל הכיוונים והיה ברור שאנחנו עומדים בכל רגע להיתפס. לא נשארה לנו ברירה אלא להתפצל. המחתרת דאגה למקום מסתור להוריי. ולי היא מצאה שני תושבים מקומיים מבוגרים שהסכימו לתת לי מחסה בביתם".

משהו בדבריו לא הסתדר לי. "אז האנשים שאתה נמצא בביתם כל התקופה הזאת הם בעצם לא סבא וסבתא שלך?!", תמהתי.

"אכן", אישר יאן. "מדובר באנשים טובי לב במיוחד, שהיו מוכנים להסתכן למעני ולספר לכולם שאני נכד שלהם".

"מה אתה אומר!", התלהבתי. "ואיפה ההורים שלך כעת? מתי אתה נוסע אליהם בחזרה?".

עיניו של יאן הצטעפו לפתע. "האמת היא שגם לי אין עדיין תשובות ברורות על השאלות האלה. מה שידוע לי זה שלפני כמה חודשים התגלה מקום המסתור שלהם והם נלקחו משם על ידי הגרמנים. אני מקווה מאוד ומתפלל בלי הרף שלא אירע להם משהו רע ושבימים הקרובים אשמע מהם וסוף סוף נחזור להיות משפחה".

יאן השתתק ובלע את רוקו. כעבור רגע הרים את עיניו והן ברקו מדמעות. "אני ממש מתגעגע אליהם", לָאט.

מילאתי את ריאותיי באוויר וניסיתי לעכל את הדברים. מצד אחד, זו הייתה בהחלט הפתעה נעימה, לגלות שיַאן יהודי. לא סתם נקשרתי אליו. מסתבר שנפש יהודית אחת מרגישה את רעותה. וביחד עם זה, הסיפור על התגלות המסתור של הוריו והמחשבה על חוסר הוודאות הנוראי שבו הוא נתון, הִשרו עליי מועקה. לא ידעתי כיצד להגיב ומה לומר לו.

מי שחילץ אותי מהמבוכה היה יאן בעצמו.

"דרך אגב", קטע את הרהוריי, "השם האמיתי שלי הוא לא יאן ואַן דֶר בְּראַך". ניצוץ חיים ניצת בעיניו והוא אפילו הרשה לעצמו לחייך.

"מה אם כן השם האמיתי שלך?", השתוקקתי לדעת.

"שמעון בנימין. אבל כולם קוראים לי סימוֹן. סימוֹן דֶה וינטר".

הושטתי לו יד ללחיצה. "נעים מאוד, שמעון בנימין המתקרא סימוֹן דה וינטר; ולי קוראים יוחנן יהודה ספרנאי", הצגתי את עצמי ברשמיוּת משׂוּחקת ושנינו פרצנו בצחוק משחרר. קמנו מן הדשא והמשכנו לטייל ולפטפט עוד כשעה.

"אני חושב שאולי כדאי כבר לחזור הביתה", אמר לפתע סימוֹן. "'סבא' ו'סבתא' שלי מאוד דואגים לי וביקשו שלא אחזור מאוחר מדיי. הם ממש מתייחסים אליי כאילו הייתי נכד אמיתי שלהם. יכול להיות שאחרי שנתיים שהם מספרים זאת לכולם גם הם התחילו להאמין בכך?", שאל סימון בקריצה שובבה.

המשך הסיפור של שמעון דה וינטר הוא עצוב אך גם שמח.

עצוב, מפני שתקוותו לגבי הוריו, נכזבה. הם לא זכו לסוף טוב יותר מאשר רוב יהודי הולנד ובהם כמעט כל חבריי הטובים. הנאצים הובילו אותם אל אחד ממחנות המוות ושם חיסלו אותם.

ושמֵח, מפני ששמעון עצמו זכה לעלות לארץ ישראל, להתחתן ולהקים משפחה. הוא התגורר בעיר באר שבע ואף מילא בה שורה של תפקידים ציבוריים חשובים. ידידותנו נשתמרה לאורך השנים ומפעם לפעם היינו נפגשים כדי להעלות זיכרונות ולדבר על החיים. כך עד שנפטר.

המלחמה כאמור תמה ואני מצאתי עצמי הוגה בחבריי הטובים, ממתין בכליון עיניים לחזרתם. באותם ימים עדיין לא היה בידי כל המידע הרב שהצלחתי לאסוף עליהם בהמשך ולא יכולתי לדעת מה עלה בגורלם. אבל שבועות עברו, חודשים נקפו וסיפורי הזוועה על פשעי הנאצים החלו להגיע על ידי הניצולים ששרדו וחזרו. העדויות שבפיהם היו מסמרות שיער. במקביל החל בית דין בינלאומי שהוקם בעיר הגרמנית נירנברג, לשפוט את המנהיגים הנאצים שתכננו וביצעו את רצח העם היהודי. על רבים מהם נגזרו גזרי דין מוות בתלייה ואילו אחרים הושלכו לשנים ארוכות בכלא. כל אלה עזרו לי להפנים את המציאות המרה שבהדרגה חדרה לתודעתי. הבנתי שלא אזכה עוד לפגוש את חבריי הטובים.

אני זוכר את עצמי יום אחד יוצא עם יוקֶה אחותי לרחוב וביחד אנחנו מסיירים בין בתי שכונתנו. עברנו מכתובת לכתובת והצבענו על דירות המגורים של הילדים והמשפחות שכל כך אהבנו:

כאן בקומה השלישית גר הַרִי בּרקלאוּ. כניסה אחת לפניו התגוררו בֶּרנַרד ומרים באוּמן. מולם גר יַאפּ (יעקב בנימין) ספניאר. שם בפינת הרחוב התגוררו חיני פַּאן זוידן והוריה היקרים. במרחק שלושה בתים מביתנו גרו חיים אליקים (הרמן) ושרה אווה פליסהאוּר. וכאן, לא הרחק, גר חברי הפליט מגרמניה, קוּרט דה יוּנג. כמה בתים הלאה – ארבעת ילדי משפחת קופלס (עליהם לא הספקתי לספר לכם). והנה, במרחק כמה פסיעות משם בתיהם של גיזלה מינק ושל בֶּני יעקובס ואחיותיו בֶּטסי והַרִייֶט. המשכנו עוד קצת ומצאנו עצמנו מול מעונותיהם של לוּאי (לוי) כהן וסוניו רוקח חברי הטוב ביותר.

כשלוש מאות משפחות יהודיות התגוררו ערב המלחמה בשכונת בּלֵידוֹרפּ וכעשרים ילדים מנתה חבורתנו. מכל אלה נותרו רק כמה עשרות משפחות וכמעט אפס חברים.

הייתי אז כבן חמש עשרה, אך בנפשי פנימה חשתי מבוגר מגילי. הבנתי כי מה שהיה שוב לא יהיה, וכי מציאות החיים אליה יהיה עליי להסתגל, שונה בתכלית מזו שידעתי ערב המלחמה. התהלכתי בהרגשה כי העולם שהכרתי חָרַב וכי בעל כורחי נמנה הנני עם הגרעין המייסד של העולם החדש שיש להקים על חורבות זה הישן.

ועם המחשבות הנוגות והמחייבות הללו באתי יום אחד לביתו של ר' אורי כהן. כן, ר' אורי הזכור לטוב מ'מבצע בונבוניירה'. בחסדי שמים נשאר חי. אלא שבניגוד לרוב השורדים, ר' אורי לא שקע בשברון לב ולא בזבז זמן על ניסיונות לרפא את הריסות נפשו. מהר מאוד הבין את האחריות הגדולה המונחת עליו כשריד חשוב ומרכזי של קהילה מפוארת – ללקט את השרידים ולחדש חיים יהודיים בהולנד.

אך בטרם אספר לכם על הקשר המיוחד שנרקם ביני ובין ר' אורי – קשר שבאופן סופי הסיט את מהלך חיי ממסלולם הקודם והעלה אותם על דרך המלך – הייתי רוצה לשתף אתכם בהתרחשות אחת נוספת, חשובה ומרגשת.

המשך אי"ה בשבוע הבא