סיפור חסידי שבועי

מציוריו החסידיים של האמן ר' יחיאל אופנר (כניסה לגלריה)

מקום בלב

אחרי עשר שנים בניכר החליטו אמיר ואורית לוי לחזור לארץ. הם ירדו לארצות-הברית בנפרד, הוא מחולון והיא מירושלים. שם נישאו, ועם הזמן התקרבו ליהדות והחלו לשמור מצוות. נולדו להם ארבעה ילדים, ועתה ציפו לילד החמישי, והגעגועים לארץ גברו.

שעת ערב, בט"ז בטבת לפני שנתיים, יממה לפני מועד הטיסה. ביתם של בני הזוג לוי בניו-יורק היה עמוס מזוודות וארגזים, ובהם כל חפציהם האישיים. "אני מרגישה צורך לנסוע לרבי", אמרה אורית לבעלה.

"בשעה כזאת?!", תמה אמיר, "על מה את מדברת? טרם סיימנו את ההכנות לטיסה". אורית הייתה נחושה. "אסע עם חברה", אמרה לבעלה, ומיד פנתה אל כמה מידידותיה בשאלה מי מעוניינת להצטרף אליה. אחת השיבה בחיוב. בתשע בערב הגיעו השתיים לציון שברובע קווינס, ואורית ישבה להעלות על הכתב את בקשותיה להצלחת המעבר וללידה תקינה.

לאחר ששטחה את תפילותיה על הציון יצאה אל אולם קבלת הפנים, שבו מוקרנים ברצף סרטי וידאו של הרבי. מבטה של אורית התמקד בהתוועדות עם הרבי שהוקרנה על המרקע. לפתע נדרכה: אל הרבי ניגש אדם ורכן על אוזנו. קולו נשמע בבירור: "רצוני לעלות לארץ ישראל". הרבי בירכו ואיחל לו הצלחה. אורית המופתעת קמה ממקומה בהרגשה שהברכה נשלחה במיוחד בעבורה.

היא לא ידעה עד כמה תזדקק לברכה...

ההמראה של טיסת אירופלוט התנהלה כמתוכנן. בני המשפחה התמקמו במקומותיהם ונערכו לטיסה הארוכה. שלוש שעות חלפו, ולפתע החלה אורית לחוש ברע. צוות המטוס סירב לקבל סיכונים מיותרים. הטייסים הנחיתו את המטוס בנמל התעופה הקרוב ביותר – באי גנדר שבקנדה.

משפחת לוי הורדה מן המטוס ואמבולנס פינה את אורית לבית היולדות הקרוב. בחוץ שרר קור עז. הילדים המבוהלים פרצו בבכי למראה אמם הנלקחת ביבבת צופרים. לאחר בדיקות ראשוניות התברר כי לא קרה שום דבר משמעותי. עם זה, אורית נצטוותה להישאר בקנדה שבוע ימים ולעבור בדיקות מקיפות, כדי לבדוק את כשירותה לטיסה.

בני הזוג וארבעת ילדיהם נותרו בודדים בעיר זרה ומרוחקת. הם הופנו לאכסניה הרפואית הסמוכה. אמיר ואורית ניסו להסביר לאנשי הצוות את הימנעותם מהארוחות. "אנו יהודים", הסבירו, "ואוכלים כשר בלבד". דבריהם נתקבלו בחוסר הבנה. "מה זה 'יהודים'?", נשאלו בתימהון.

בשעות שחלפו ניזונו הילדים מפירות וירקות בלבד. ההורים החלו לגשש אחר מקום שבו ישהו בשבוע הקרוב. לפתע הבזיק רעיון במוחו של אמיר. "אולי יש בית חב"ד קרוב?". הוא פנה למחשב שבעמדת האחיות. בית חב"ד לא נמצא, אולם החיפושים הובילו אותו לבית כנסת. שם נאמר לו כי בס' ג'ונס, מרחק שלוש שעות נסיעה מן העיר, מתגוררת משפחה חב"דית.

בלב מלא תקווה שלח אמיר הודעת דואר אלקטרוני לכתובת הדואר של אבי המשפחה. בהשגחה פרטית, הראשונה בשרשרת של אירועים מופלאים שתלווה את המשפחה מכאן והלאה, פתח המכותב מיד את תיבת הדואר שלו, אף שזה זמן רב חדל מלהשתמש בה. הוא מיהר ליצור קשר עם אמיר. "אתם מוזמנים אלינו בזרועות פתוחות!", אמר לו.

נסיעה ארוכה ומתישה באוטובוס, כשבתא המטען תריסר מזוודות כבדות, הביאה את משפחת לוי אל ביתם של אדם ואסתר קשטנוב. הללו קיבלו אותם בלבביות, והכניסו אותם לביתם הקטן והצפוף. "יש לנו מעט מזון כשר שאנו מייצרים בעצמנו", סיפרה אסתר על חייהם כיהודים יחידים, העובדים לפרנסתם באוניברסיטה המקומית. אף היא, כמו האורחת שלה, ציפתה לילד בזמן הקרוב.

למחרת הצטרפו עוד שתי אורחות לבית משפחת קשטנוב: אמו של אמיר ואמה של אורית, שהוזעקו בטיסה בהולה מהארץ מיד עם היוודע דבר נחיתת החירום. גם הן התקבלו בלב רחב על-ידי בני הזוג קשטנוב, שהתפנו מביתם עם ילדיהם לטובת האורחים מישראל. המארחים יצאו מגדרם כדי להעניק לאורחיהם הרגשה ביתית נעימה ככל האפשר.

בדיוק באותו שבוע חל ה'שלושים' לפטירת אביו של אמיר. אדם קשטנוב יצא למבצע של ממש והצליח ללקט שמונה יהודים למניין בבית הכנסת המקומי – מניין ראשון לאחר חמש-עשרה שנים.

בחלוף השבוע אישר הרופא שאורית יכולה להמשיך במסעה. המשפחות נפרדו לשלום זו מזו, והבטיחו לשמור על קשר.

כמה חודשים אחר-כך שמחה אורית, שילדה בשעה טובה את בתה, לקבל שיחת טלפון מאסתר קשטנוב, ובה בישרה זו על לידת בנה. שיחת טלפון נוספת, זמן לא רב לאחר מכן, הייתה מפתיעה: "החלטנו גם אנו לעלות לארץ ישראל, ולהקים בה חברה לפיתוח מוצרי אבטחה מתקדמים, התחום שאנו עוסקים בו בקנדה", סיפרה אסתר. בו במקום הודיעה אורית: "עד שתתאקלמו, אתם מתארחים בביתנו!".

וכך היה. במשך שלושה שבועות גמלה משפחת לוי למשפחת קשטנוב על הכנסת האורחים הנדיבה. בסופו של דבר מצאו עצמן שתי המשפחות מתגוררות זו לצד זו בעיר בית שמש, ואורית משמשת מטפלת לילדיה של אסתר. נפלאות דרכי ההשגחה!