סיפור חסידי שבועי

מציוריו החסידיים של האמן ר' יחיאל אופנר (כניסה לגלריה)

חלות הלב

דברי הרב הדהדו בחלל בית הכנסת ועשו רושם עמוק על המתפללים. דממה שררה בבית הכנסת הצפתי בשעת הדרשה. תיאוריו מלאי הצבע של הרב, שיצאו מפיו כמחרוזת פנינים, הילכו קסם על המאזינים וסחפו את דמיונם.

הנה הם בבית המקדש, צופים בהקרבת הקרבנות, המכפרת על עוונות בני ישראל. וכאן מנורת הזהב הטהורה, שנרותיה מאירים את העולם כולו. ועתה לפניהם השולחן הטהור, ועליו לחם הפנים.

כעת נשבר קולו של הרב וביטא את הגעגועים לבית המקדש החרב. הרב תיאר את צערה של השכינה על הגלות המרה ועל החשֵכה שירדה לעולם עם שריפת בית אלוקינו. לא שולחן ולא מנורה, לא הקרבת לחם פנים ולא הדלקת נרות... מעיני השומעים נשקף צער.

בין השומעים היה יהודי שעלה ארצה מפורטוגל. הוא בא ממשפחת אנוסים, וגדל בבית שבו ניסו לשמור אורח חיים יהודי על אף רדיפות האינקוויזיציה. ידיעותיו היו דלות, אך הוא קיים מצוות בדקדקנות וביראת שמים תמימה.

הוא שב הביתה מדרשת הרב ולבו בוער. במיוחד נקשר לדברי הרב שעסקו בלחם הפנים. בלבו גמלה החלטה לחדש את המצווה היקרה. הוא פנה מיד אל אשתו וביקש ממנה לאפות בעבורו בערב שבת שתי חלות. הוא הוסיף והדריך אותה כיצד להכין את החלות: עליה להשתמש בקמח סולת נקי בלבד, לנפותו שלוש-עשרה פעמים, ללוש את העיסה בטהרה ולאפות את החלות היטב.

אף שהשניים היו עניים וחסרי כול הצליח האיש להדביק בהתלהבותו גם את רעייתו. "נניח את לחם הפנים לפני ה' ונעשה לו נחת רוח", אמר לה בעיניים בורקות. במאמצים רבים הצליחו לחסוך פרוטה לפרוטה ולקנות קמח מובחר לצורך המצווה.

בערב שבת קודש מיהר היהודי לבית הכנסת ובידיו שתי חלות ריחניות. איש לא היה שם מלבדו. הוא ניגש אל ארון הקודש, פתחו בהתרגשות, נשא את כפיו והתפלל בכל לבו: "ריבונו של עולם, הרי לך לחם הפנים, ויהיה זה לנחת רוח לפניך!". בזהירות הניח את החלות בארון הקודש, סגר את דלתותיו, וחזר לביתו.

כעבור זמן בא השמש לבית הכנסת, להכין את המקום לקראת השבת. כשניגש לארון הקודש הבחין מיד בחלות הטריות. בלי לחשוב פעמיים לקחן לביתו בשמחה. כשחזר היהודי לבדוק מה אירע לחלות, לא ידע את נפשו מרוב שמחה: החלות נעלמו. לא היה לו ספק: יד מן השמים אספה אותן. הקרבן שהביא התקבל לרצון.

הוא שב לביתו ובישר בצהלה לאשתו כי בדק בארון הקודש והחלות אכן נלקחו. "אשריי!", ספק את כפיו באושר, "על כך נאמר 'כי לא בזה ענות עני', והלחם התקבל לקרבן בעודו חם!".

בקוצר רוח המתין ליום שישי הבא. שוב אפתה אשתו חלות, והעניין שב ונשנה, לשמחת האיש ואשתו ולשמחת השמש...

בערב שבת הגדול ישב הרב בשעת אחר הצהריים בבית הכנסת והכין את הדרשה שהוא אמור לדרוש לרגל שבת הגדול. הוא הבחין באיש הפשוט נכנס לבית הכנסת, ניגש אל ארון הקודש ומניח בו שתי חלות!

בעודו מנסה לעכל את פשר המעשה, שמע את תפילתו המוזרה של האיש ואת דבריו על לחם הפנים. "מה אתה עושה!", הזדעק לעברו, "הלוא זה חילול הקודש!".

היהודי נחרד. בתום לב הסביר לרב כי הרעיון נולד בו למשמע דבריו על נחת הרוח הגדולה שעשה לחם הפנים לקב"ה. "לכן החלטתי", הסביר, "לחדש את המצווה ולהקריב מדי ערב שבת שתי חלות. ואכן, החלות נעלמות באורח פלא, ואין ספק שקרבני מתקבל לרצון".

"שוטה שכמותך!", קטע הרב את דבריו, "וכי סבור אתה שקרבנך עולה השמימה? וכי הקב"ה זקוק ללחם שלך? מן הסתם השמש לוקח את החלות ואוכל אותן בהנאה בסעודת השבת!".

הרב הוסיף לגעור ביהודי הפשוט, ואף זימן אליו את השמש וזה הודה כי אכן הוא הנוטל בכל ערב שבת את החלות מארון הקודש.

אבל וחפוי ראש שב היהודי אל ביתו. הוא חש שעולמו חרב עליו. לא זו בלבד שלא עשה מצווה, מתברר שעבר עבֵרה חמורה וביזה את הקודש. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער.

לא חלף זמן רב ואל בית הכנסת נכנס בצעדים נמרצים אחד מתלמידיו של האר"י. הוא ניגש בבהילות אל הרב, והודיע לו כי בפיו הודעה מאת רבו. "האר"י אמר שעליך להיפרד ממשפחתך", הודיע לרב בארשת פנים חמורה.

"מדוע?!", נחרד הרב, "מה פשעתי?".

"מן השמים נגזר עליך כי מחר בשעת הדרשה תלך לעולמך!", אמר לו התלמיד.

הרב מיהר אל האר"י הקדוש, לשאול על פשר הגזֵרה שניחתה עליו. "ביזית והשפלת יהודי תמים ויקר", אמר לו האר"י. "דע לך, שמיום שחרב בית המקדש ובטל לחם הפנים, לא הייתה לקב"ה נחת רוח כפי שגרם היהודי הזה. מעשיו התמימים, אף שהיו שגויים, נחשבו כאילו הביא את לחם הפנים ממש. ומאחר שאתה לעגת לו וגרמת להפסקת אותה נחת רוח עילאית, נחתם דינך. אין ביכולתי להמתיק את הגזֵרה!".

ואכן, למחרת, עוד בטרם נשא הרב את הדרשה, התקיימו דברי האריז"ל, והרב שבק חיים לכל חי.