סיפור חסידי שבועי

מציוריו החסידיים של האמן ר' יחיאל אופנר (כניסה לגלריה)

מתכון לשמחה

קהילות רבות חשקו להניח את נזר רבנות עירן על ראשו של רבי יחזקאל-שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר השלישי מסטרופקוב. ההתלבטות שלו הייתה קשה. בישורת האחרונה נותרו שלוש הצעות, כולן מכובדות: ריגליץ שבגליציה, סבראנץ שבחבל הקרפטים, וברגסוז שבהונגריה.
החליט רבי יחזקאל-שרגא לפנות אל סבו, רבי אברהם-שלום הלברשטאם, האדמו"ר הראשון של חסידות סטרופקוב, ולהותיר בידיו את ההחלטה. הסב הכריע בעד ההצעה מברגסוז. הוא בירך את נכדו בחום ואמר: "כל קהילה ועיר שתמנה אותך לרב – תשרה בה הברכה!".
לאחר מכן הוסיף ואמר: "אספר לך סיפור, מהצדיק רבי זושא מאניפולי, שיהיה לך מורה דרך".
ורבי אברהם-שלום פתח וסיפר:
רבי זושא התהלך תדיר והשמחה שורה על פניו, וזאת על אף העוני המחפיר שבו חיו הוא ובני ביתו. בעירו התגורר יהודי תלמיד חכם, ששימש דיין ומורה-צדק בעיר, אך שלא כרבי זושא, הלה היה שרוי תמיד בדכדוך וארשת פניו הייתה קודרת, כמי שחייו קשים מרים, אף שלא היה חסר לו דבר.
יום אחד נפגשו רבי זושא והרב. הרב הבחין בפניו הקורנות של רבי זושא, ולא היה יכול לכלוא את השתאותו. "מבקש אני להבין", פנה אליו, "כיצד אתם שרויים תמיד בשמחה ואילו אני מדוכא ועצוב?".
"אשיב לך", השיבו רבי זושא בנחת, והחיוך אינו סר מעל פניו. "האם זוכר אתה כי לפני זמן לא רב השיא הגביר של עיירתנו, פלוני בן פלוני, את בנו?".
"אכן", השיב הרב, "זו הייתה חתונה בלתי-נשכחת".
"ובכן", המשיך רבי זושא, "זמן מה לפני החתונה מסר הגביר למשרתו את רשימת המוזמנים לחתונה, והורה לו לבקר בבתיהם ולמסור להם את הזמנתו האישית.
"כאשר בא אליכם המשרת, הבחנתם כי שמכם אינו מופיע בראש הרשימה, אלא במקום הרביעי או החמישי. פרט זה העכיר את מצב רוחכם באותו יום, שכן סבורים הייתם כי מעלתכם חשובה עד שמתבקש היה כי שמכם יופיע במקום הראשון. האמת היא, שהגביר לא התכוון כלל להמעיט חלילה מערככם, אלא שגגה נפלה בידו, בלי כל כוונת זדון. ואולם בעבורכם היה בכך כדי לגרום לכם עוגמת נפש.
"הגיע מועד החתונה. התלבטתם מתי לבוא לחגיגה. סבורים הייתם שאם תאחרו בכרבע שעה, הדבר ישווה לכם תדמית של אדם עסוק, שדברים העומדים ברומו של עולם טורדים אותו ואין עתותיו בידו אפילו לבוא בזמן לחתונת הגביר, שכל סולתה ושמנה של העיר נוכחים בה.
"ואולם כשבאתם לחתונה באיחור, גיליתם כי האולם כבר מלא, ובשולחן המזרח, שבו ראויים אתם לשבת, לא נותר כיסא פנוי בעבורכם. בעל השמחה היה עסוק בקבלת אורחיו, ולא הבחין בכם.
"כך חלפו עליכם דקות של מבוכה וצער, עד שסוף-סוף הבחין בכם הגביר וקרא לעברכם: 'שלום עליכם רבנו'. הוא אף טרח למצוא בעבורכם מקום ישיבה, אולם בשל הצפיפות הרבה, נאלץ להושיבכם בין אנשים שאינם לפי דרגתכם.
"אחר-כך, כאשר החלו המלצרים להגיש את המנות, נפנו תחילה אל המכובדים שבכותל המזרח, ואילו להמון העם הגישו באיחור, והמנות היו פשוטות יותר.
"סאת סבלכם עדיין לא נסתיימה. כאשר הזמין אבי החתן את הדוברים לשאת את ברכתם לכבוד החתן והכלה, גיליתם כי מקומכם בסדר הנואמים אינו לשביעות רצונכם.
"ובסופו של דבר, כאשר אבי החתן חילק מתנות, תשורה לרגל שמחתו, הבטתם בלב נחמץ במתנות היפות שבהן זכו עמיתיכם בשולחן הכבוד, לעומת המתנה הפשוטה יותר שנפלה בחלקכם. מה הפלא אפוא שיצאתם משמחת החתונה בלב שבור וכאוב ובתחושת דכדוך?
"ואילו אני", אורו עיניו של רבי זושא, "יודע היטב מי אני ומה אני. לא פיתחתי ציפיות כלשהן. הרי אינני תלמיד חכם וצדיק, אלא אדם נבזה ושפל. על כן, מה רבה הייתה הפתעתי כאשר משרתו של הגביר נקש על דלת ביתי והזמין אותי לחתונה. מובן שמיהרתי להקדים את זמן בואי, כדי שאמצא מקום כלשהו לשבת בו.
"ואכן, התיישבתי בקצה האולם, כיאה לאדם פשוט שכמותי, אולם לתדהמתי פנה אליי בעל השמחה וקיבל אותי בסבר פנים יפות, הושיב אותי במקום מכובד ואף הורה להגיש לי מנה נאה. וכך נמשך הדבר, ולמרבה פליאתי בעל הבית לא נהג בי כבעני ודל, אלא אף העניק לי תשורה מהודרת על השתתפותי בשמחתו!
"שבתי אל ביתי שמח ועולץ על הכבוד שנפל בחלקי בלי שאהיה ראוי לו. הודיתי אפוא לקב"ה על חסדיו עמי, ופתחתי באמירת תהילים מתוך שמחה והודיה.
"ובכן", סיים רבי זושא את דבריו, "אם רצונכם להיות שרויים בשמחה – נהגו כמוני. השפילו את עצמכם בעיניכם. חִשבו תמיד כי אינכם ראויים למאומה, וממילא כל טובה שתפקוד אתכם תהיה בעיניכם הפתעה משמחת".
בסיימו את הסיפור אמר ה'דברי שלום' לנכדו: "נהג בענווה ובשפלות, ותראה ברכה במעשי ידיך". ואכן, רבי יחזקאל-שרגא דבק במסר הזה והפך אותו נר לרגליו כל ימי חייו.