סיפור חסידי שבועי

מציוריו החסידיים של האמן ר' יחיאל אופנר (כניסה לגלריה)

גורלות בסופה

החורף הִכה במלוא העוצמה במרחבי גליציה. הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס, וסערת רוחות השתוללה בחוצות. לא רבים העזו לצאת אל הדרכים המושלגות, מעשה שמשמעותו התגרות בגנרל חורף, אלא העדיפו להסתופף ליד האח הבוערת.

לא-כן רבי חיים-מאיר-יחיאל שפירא, לימים ה'שרף' ממוגלניצה. הוא היה אש יוקדת של חסידות ויראת שמים, ובעיקר מקושר בכל נימי נפשו לרבי ישראל מרוז'ין. פניו היו מועדות אל רבו. כסף לנסיעה בעגלה לא היה לו, ולכן יצא לדרכו ברגל לעבר סדיגורה.

בדרכו עצר בעיירה אחת, וכשעמד לצאת ממנה עברה שם כרכרתו של עשיר מפורסם. היא הובלה על-ידי כמה סוסים בריאים וחסונים, שידעו להתמודד היטב עם האקלים הקשה.

בהשגחה פרטית, גם פניו של היהודי העשיר היו מועדות לעיר סדיגורה. הוא הבחין בהלך המשרך את דרכו ברגליו, מדלג בין השלוליות ונלחם ברוח המכה בפניו. הוא בלם את הסוסים, והציע ליהודי להצטרף אליו. הוא הורה לעגלון לפנות מקום על דרגשו ולארח שם את האיש.

בחלוף הזמן הציץ העשיר מירכתי העגלה הנוחה, והבחין באורח רועד מקור, מצטנף על הספסל החשוף לרוח. לבו נכמר עליו והוא הזמינו פנימה, אל תוך הכרכרה. הוא שאל לשמו, ואז ביקשו לומר דבר תורה מסבו, המגיד מקוז'ניץ.

האברך הרהר רגע ואז אמר: "סבי היה נוהג לומר: 'שלח לחמך על פני המים – אפילו לנכרי'". חתם ולא הוסיף. הכרכרה נסעה עוד כברת דרך ארוכה, עד שהגיעה לסדיגורה. העשיר נפרד לשלום מן האברך והמשיך במסעו.

כעבור זמן לא רב הבחין העשיר בצד הדרך בעגלה שוקעת בבוץ. סמוך לה עמד אדם לבוש מדי צבא, שניסה לשווא להצליף בסוסים ולדרבן אותם להיחלץ מהבוץ. אלא שמאמציו עלו בתוהו. העגלה הייתה תקועה ולא זזה ממקומה. האיש היה אובד עצות.

באותו רגע הבזיקו במוחו של העשיר דברי האברך בשם המגיד מקוז'ניץ: "שלח לחמך על פני המים, אפילו לנכרי". בהחלטה מהירה בלם את הסוסים, ירד מן המרכבה והציע את עזרתו. הוא הורה לעגלונו לרתום את סוסיו החזקים לעגלת השר, ובמאמץ משותף הצליחו למשות את העגלה מן הבוץ.

הקצין לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא הרעיף על היהודי שבחים רבים, וביקש לתגמל את מיטיבו על מעשה החסד שעשה עמו. אך היהודי סירב לקבל דבר. הקצין הוציא מכיסו כרטיס ביקור ומסרו לידי העשיר באומרו: "אם באחד הימים תזדקק לעזרה, אל תהסס לפנות אליי". העשיר טמן את הכרטיס בכיסו, והשניים המשיכו איש-איש בדרכו.

השנים חלפו. תהפוכות פקדו את חייו של היהודי העשיר. עסקאות שביצע כשלו, והמיטו עליו מפולת כלכלית. בתוך זמן לא רב ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. יום אחד, בעודו מהרהר בעגמומיות במצבו הביש, נזכר בכרטיס הביקור המונח בכיסו. הוא החליט שהגיעה העת לפרוע את השטר. פנה אל לשכת הקצין, שבינתיים עלה במעמדו ונשא תפקיד ממשלתי בכיר, וביקש להיפגש עמו.

לשמחתו, האיש לא שכח את מיטיבו. הוא הזמינו למשרדו, ושם גולל לפניו היהודי את המשבר שפקד אותו.  "אל דאגה", הרגיעו הקצין. "ביכולתי להשיג לך חוזה עבודה ממשלתי, וכך תוכל לשוב ולהתפרנס בכבוד". ואכן, לא חלף זמן רב וההצלחה חזרה להאיר לו פנים. היהודי נעשה קבלן ממשלתי וקטף עמלות נאות. במהרה התעשר כבעבר, והחל לפתח מחדש עסקים בכל האזור.

יום אחד נקלע לוורשה, לרגל מסחרו. הוא נפגש עם סוחר יהודי, ובשיחת רעים שגלגלו השניים הפטיר הלה כי בדעתו לנסוע לשבת לשהות במחיצתו של הצדיק ממוגלניצה. "אצל ה'שרף'?", קרא העשיר בהתלהבות, "אני רוצה להצטרף אליך לנסיעה!".

לקראת שבת הגיעו השניים לבית המדרש. העשיר היה מלא כמיהה לפגוש את הצדיק, שהוביל לפני שנים בעגלתו, נסיעה שבה זכה להכוונה שמימית שהצילה את עתידו. ואכן, מיד כשהבחין ב'שרף', זיהה בו את האברך הולך הרגל באותו יום מושלג. גם ה'שרף' הכיר את העשיר שהסיע אותו בעגלתו. הוא הביט בו בעיניו הטובות, ואמר לו:

"ודאי אתה זוכר כי הורית לעגלונך להושיבני לצידו, נתון לרוח פרצים ולקור המקפיא", סח לעשיר. האיש הנהן, והשפיל את מבטו. בתוך לבו הודה כי זה היה מעשה בלתי-מתחשב. "דע", הוסיף ה'שרף', "כי באותם רגעים נגזר עליך בשמים כי תאבד את כל הונך ותיגזר לחיי עוני.

"אלא שלפתע הוטתה הכף בבת אחת לזכותך. זה היה כאשר חמלת עליי, הכנסת אותי לתוך עגלתך והגנת עליי מפני הקור. ברגע אחד הומתק דינך, וגזירת העוני נהפכה לזמנית בלבד. כעת מבין אתה מדוע השמעתי לפניך את תורת סבי 'שלח לחמך על פני המים – אפילו לנכרי'?", סיים ה'שרף' את דבריו.